ניגש בעל הבית לרב ושאלו: רבי, האדמה געשה כל אחד חיפש מחסה מהסכנה והרב נשאר יושב במקומו בלי לזוז, מדוע הרב כך התנהג ולא ברח ולא התחבא מהאימה הגדולה?

ענה לו הרב: כשהבניין התחיל לנוע והכל התחיל לזוז כולם ברחו גם אני ברחתי, כל אחד חיפש מחסה גם אני חיפשתי, אתם ברחתם מתחת לשולחנות ומתחת לכל דבר אפשרי גם אני ברחתי למקום הבטוח ביותר בשעה ובזמן הזה. שאל התלמיד את רבו: להיכן ברחת, הרי הרב יושב עדיין בכיסא היכן שישב בהתחלה. ענה הרב ואמר: אני ברחתי עמוק עמוק בתוך נפשי בזמנים האלו זה המקום הבטוח ביותר ושם המקום שצריך להיות בשעות האלו.

 יש זמנים שהמקום הבטוח ביותר לאדם והמקום הנוח ביותר לאדם זה עמוק בתוך עצמו. כאשר הוציאו את רבי עקיבא להריגה תלמידיו ראו אותו בשמחה, שאלו אותו: איך אתה מתנהג כך. ענה ואמר: כל חיי חיכיתי לרגע הזה. רבי עקיבא לימד אותנו מוסר גדול שבשעות הקשות המקום הבטוח ביותר שבו יש שמחה זה עמוק בתוך נפש האדם ששם יש לאדם את הביטחון הגדול משום שעמוק עמוק זה המקום הקרוב ביותר להקב"ה.

 ועוד לימד אותנו רבי עקיבא לימוד לדורות שלהגיע לדרגה הגבוהה, להתעמק עמוק בנפש, צריך עבודה של כל החיים.

 יש זמנים שהאדם חש סכנה מעניינים שונים אך להגיע למסתור ולביטחון בעומק הנפש צריך עבודה של שנים, האדם לא יכול לברוח לנפש כשם שאפשר לברוח מתחת לשולחן או כל מחסה אחר, לברוח לעומק הנפש צריך עבודה של כל רגע ורגע בחיים לחיות עם שיתוף שלם בכל עניין שיש לאדם בחיים, להתעמק לעומק הנפש, לראות שם עמוק אם במצב הטוב, השמח או הפחות שמח או הקשה, נוח לאדם עם חייו ועם כל אשר לו בעמקי הנפש.

 ובימים האלו אשר האדם צריך להתמודד עם המודע ועם הלא מודע, עם הקיים ועם הבלתי צפוי ובלתי נודע, עם השמחות וימים טובים אשר הכל מתחלף כהרף עין ואין אדם אשר יודע את אשר יהיה בעוד רגע או מחר, האדם חייב להכין את המסתור, את המחסה עמוק בתוך נפשו וכאשר האדם בטוח שם או שלם עם העומק שלו זה המדרגה הגבוהה ביותר אשר יחתור לה האדם בימים האלו.

 הנה זמן זה בין פסח לחג השבועות זה זמן שהוא מקשה אחת וכדברי חכמנו הזמן מתחיל בפסח ומסתיים בסיום חג מתן תורה, זה זמן של התעמקות וחיזוק היסודות בנפש ולבדוק בכל תג ותג בעמקי נשמתו ולהכין את הפנים שלו בשלמות לקבלת התורה משום שהתכלית שלנו בעולם לקיים את דבר ה' ולילך בדרך התורה הקדושה.

 ידוע המעשה באחד מגדולי החסידות אשר בביתו בליל הסדר התארחו תלמידיו צדיקים וחסידים והנה באמצע ההתעלות של ליל הסדר עמד הצדיק שהיה מבוגר בשנים וקרא לבן של אחד הצדיקים אשר התארח בביתו בלילה הקדוש והוליכו אל החלון ואמר לו: "האם אתה רואה" וחזר על זה כמה פעמים, הסתכלו התלמידים ולא ראו שום דבר יוצא מן הכלל, בחלון הכל היה כאתמול שלשום שום דבר משונה או חדש לא נראה מהחלון, לא הבינו התלמידים את דברי רבם לאותו אברך. במוצאי החג עמד התלמיד ורקד ושמח שמחה גדולה ואמר מה שראיתי באותו יום מהחלון שינה את כל חיי, מה ראה הכל היה אותו הדבר אם כן מה ראה, מה שינה את חיי האברך אשר לימים נהיה גדול האדמו"רים הצדיקים?.

 אלא האנשים רואים את העולם בראיה פשוטה ורגילה הטובות שלהם, ההנאות, העסקים, ההצלחות, הקשיים וכו' וכו', הצדיק בקדושתו ורוממותו והכוח של הנפש שלו רומם את התלמיד התעלות הנפש לראות את העולם בצורה שונה, בצורה אחרת. הכל בחוץ אותו הדבר אך כאשר יש ברק מכוח של התרוממות הנפש רואים את העולם אחרת.

 וזה מה שאמר האדמו"ר לתלמיד, אתה רואה הכל אותו דבר אך מהיום ראית ראיה אחרת את מה שראית עד היום.

 וצריך האדם לדעת, לכל אדם בחיים יש את הרגעים של ראיה שונה של החיים ברגעים של קירבה להקב"ה, ברגעים של התעלות הנפש אך זה רק ברק ואחרי כן האור הגדול עובר וחולף. האדם זוכה לראות לרגע מהאור את האמת אך האור נכבה אחרי כן.

 האדם יודע עמוק בנפשו מה יש בחוץ אחרת ממה שידע עד היום אך החושך מהר חוזר וצריך בכוח של הראיה של רגע להלחם להמשיך את האור לזמן מרובה.

 "אם אין אני לי מי לי", מי שמחכה שיאירו לו כל הזמן את החושך, מי שמחכה שיחזיקו לו את הנר כל הזמן טועה טעות חמורה והטעות הזו בסוף עולה לאדם ביוקר שלא משיג כלום וגם חי חיי אשליה ובסוף נכשל בכל אשר פונה והולך.

 לכן את האור אשר האדם מקבל ברגעי חסד ישמור וינצור, כאותו אברך שרקד משמחה מהאור שזכה לראות אך ידע לשמור עליו ולהגיע להשגות גדולות. לכל אחד יש את האור ומי שיודע להבין ולהמשיך ישיג את האמת.

 יחד כאיש אחד בלב אחד נכין את עצמנו להיות כלי קיבול לתורתנו הקדושה, אלו ימים שאפשר להשיג בהם השגות גדולות.

 ה' עוז לעמו יתן. באהבה ושמחה ובכוח האור של החג הקדוש והחסד אשר קהילת קודש שובה ישראל עושה בחג זה נזכה לישועות והצלחה מרובה.