אל חברי, חסרי הקשב המדוכאים
01.01.13 / 11:24
כשאני נזכר בעצמי כילד על ספסל הלימודים, אני מתמלא רחמים על הילד ההוא שכנראה היה הכי אומלל בכיתה והכי שמח בהפסקה.
אז, לא ידעו מה זה בעיות קשב וריכוז – או שהיית חרוץ או שהיית עצלן.
אבל אני נולדתי אסטרונאוט, כזה שיכול להקשיב מקסימום בשעה הראשונה כשכבר במהלכה רחפתי לעולמות מרתקים יותר, שם הצלתי את מדינת ישראל מאויביה, זכיתי בנערה, המצאתי עולם יפה יותר, שטתי ממקום למקום ללא הפסקה כשכל מקום יפה ממשנהו... הייתי בהמון מקומות למעט המקום היחידי בו הייתי אמור להיות – הכיתה.
ניסיתי, באמת שניסיתי להקשיב למורה, ולו כדי לרצות את הורי שטחנו לי את המוח ונראו מאוד עצובים בכל פעם שהוזמנו ע"י המנהלים וכאשר הביטו בתעודה. אבל דרישה להקשבה ממי שסובל מבעיות קשב (להלן אסטרונאוט) היא כמו לבקש מאותו איש החלל לצעוד על רצפה היכן שכוח הכבידה לא קיים.
בזמנו, אייל התלמיד הווירטואלי והאומלל לא ידע שיש לו בעיה שלימים תהיה מאוד מוכרת... גם ההורים שלי לא ידעו על קיומה ואפילו לא אנשי המקצוע שחזרו ושיננו את המשפט המפורסם: "לילד שלכם יש פוטנציאל...".
-
באותה התקופה, הביטחון העצמי של תלמיד כמוני היה מתרסק לרצפה והוא היה יוצא (או נפלט) ממערכת החינוך עם תווית ותחושה של מטומטם.
--
אני ניצלתי בנס: עוד בזמן היותי תלמיד ביסודי - חברה טובה של הוריי, מרים איתן, אשת חינוך בכירה מאוד בירושלים ואשתו של מי שהיה שופט בית המשפט העליון, ערכה לי מבחן פסיכומטרי בביתה.
ימים מאוחר יותר היא התקשרה להורי נסערת ובשורה בפיה: הילד...גאון!!. אני לא אשכח לעולם את שיחת הטלפון הזאת ואיך היא שנתה את חיי.
-
שנתיים מאוחר יותר נערכו מבחנים פסיכומטריים לכל תלמידי כיתות ז' בעיר והתוצאות היו זהות. נשלחתי לפנימייה למחוננים מה שנתן לי את החותמת הסופית שאני לא מטומטם, כפי שהמחנכת שרה חשבה, רמזה ואף נתנה לי להרגיש כך מדי בוקר.
-
לימים כשהייתי הממונה על החינוך בעיר (בגיל 27), חיפשתי את שרה ולצערי הרב היא פרשה (למזלם של אחרים).
-
אני אומנם ניצלתי אך רבים כמוני התרסקו לרסיסים.
למרות המודעות הרבה לנושא זה בימים אלו, זאת רק מודעות לכאורה - עדיין אני פוגש בילדים הסובלים מבעיות קשב ואני מזהה את חוסר הביטחון שלהם, את הדי הצעקות וההערות האין סופיות מנפחות את אוזניהם, את חוסר האונים שלהם....
הרי הם אסטרונאוטים שמנסים להסתגל לעולם של יושבי הארץ. הם יכולים להיות אתכם למשך זמן קצר ולרוב קצרצר ואז... בני הארץ, בעלי כוח הכבידה נשארים על האדמה והאסטרונאוטים... בלי כל אזהרה מוקדמת... פוף! עפים ונעלמים. זה לא בשליטתם, הם לא אשמים.
מה עושים? אין ברירה אחרת חוץ מהריטלין למיניו. כל פתרון אחר בו הילד צריך לשבת שעות רבות מאחורי שולחן... מאמלל אותו כאריה בכלוב, כאסיר בצינוק, כאחד שהודיעו לו 5 דקות לפני צאת כיפור שבעצם נותרו עוד 9 שעות עד צאת הצום...
-
אם אתם רוצים שהילד יהיה טבעי בלי התערבות כימיקלית... סבבה, אז שיהיה טבעי עד הסוף - תשחררו אותו מהכיתה אל הטבע כדי שיוכל לרחף להנאתו וכמהותו.
-
אבל אם אתם רוצים שהוא יהיה תלמיד ככול התלמידים - תנו לו אמצעי נחיתה כדי שהוא יוכל להשתלב, להקשיב ולהצטיין.
-
אני הייתי הילד הכי אומלל בכיתה והכי מאושר בהפסקה, אבל אצלי ההפסקה הייתה 23 שעות ביממה. שעה ביום הוקדשה להערות החוזרות ונשנות של כל המבוגרים בסביבה.
אם אתם תלמידים מרחפים, כאלה שאף אחד מבני כדור הארץ לא מצליח להבין ללבכם, לחוש את תחושתכם, לקלוט שכוח הכבידה לא פועל עליכם ואתם חייבים לעוף... אם הם לא מצליחים להפנים את צורך שלכם בספייס.... בואו אלי, יש לי את היכולת הוורבלית להסביר מה שאתם חשים ושבני האדמה לא מבינים.
בהצלחה לכולם עם פתיחת שנת הלימודים.