יש הבדל גדול בין עם ישראל ואומות העולם לענין הדגש ששמים בתחילת בניית המשפחה, אצל העם היהודי בכל מהלך ההריון מקפידים קפידה יתירה על העובר, ונזהרים מאוד שלא לגרום לו כל פגם ונזק, גופני או רוחני, וכבר מהיום הראשון של ההריון מתייחסים אל העובר כאילו כבר נולד והוא חי בעולם. ולכן דקדק הפייטן ואמר בהגדה של פסח "תשעה ירחי לידה", ולא אמר תשעה ירחי הריון, שזה יותר מתאים ונכון לומר כך. כיוון שבכל חודש וחודש ובכל יום ויום במהלך ההריון מתייחסים אנו אל העובר כאילו כבר נולד לעולם. אבל אומות העולם קוראים לתשעת החודשים הללו חודשי עיבור או הריון, כיוון שאינם מקפידים בכל העניינים שעם ישראל נזהרים בהם משעת ההריון אלא רק משעת הלידה מדקדקים יותר על הוולד.

וזו המעלה של בני ישראל שמקפידים בכל תשעת החודשים של ההירון שהוולד יהיה כבר קדוש מרחם. כיון שבתשעת ירחי הלידה אפשר לפעול רבות כדי לזכות לגדל דורות ישרים מבורכים, וכמובא בירושלמי (יבמות ספ"א) שאמרו על רבי יהושוע בן חנניה אשרי יולדתו, לפי שמיד כשהתעברה אימו לא זזה מבית המדרש, כדי שידבקו אוזניו בתורה. ומחמת שהקפידה אימו שיהא תמיד בסביבה קדושה, ואפילו שעדיין לא נולד, לכן היה רבי יהושוע מופלג בחכמה. ומשום כך מנה הפייטן "תשעה ירחי לידה" עם שאר המעלות והדברים שיש לעם ישראל, כמו שלושה אבות וארבע אמהות, חמשה חומשי תורה וששה סדרי משנה, שהם יסודות הקדושה של עם ישראל, כך גם תשעה ירחי לידה מסוגלים הם לקדושת עם ישראל. ולכן התורה אומרת: למשפחותם לבית אבותם, הקדושה של המשפחה, היא כפי ההתנהגות של ההורים בזמן בנית המשפחה.

וענין זה רמזו המילדות במה שאמרו לפרעה כי לא כנשים המצריות העבריות, דהיינו שהנשים העבריות אינן מתייחסות אל ההריון סתם כך ובלי הקפדה מיוחדת, אלא, בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו, עוד קודם הלידה ומתחילת ההריון מחשיבות הן את העובר שנולד כבר קיימא ושומרות אותו מכל משמר ודבר רע. וזו דרכם של עם ישראל להקפיד ולשמור על הוולד מראשית דרכו בקדושה ובטהרה, שכאמור הוולד מרגיש הכל, ומושפע מכל דבר שנוגע אליו.

ולכן צריכים ההורים בשעה שעומדים לתת שם לבנם או לבתם צריכים להתיישב בדבר ולדקדק עד מאוד שיהיה זה שם קדוש כיוון שהשמות משפיעים על האדם ומהם יונק את השפע שיורד אליו לעולם. וכמובא בגמרא (יומא פ"ג) רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא, רבי מאיר הוה דייק בשמא, רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקו בשמא. כי מטו לההוא דוכתא בעו אושפיזא יהבו להו, אמרו לו מה שמך, אמר להן כידור, אמר רבי מאיר, שמע מיניה אדם רשע הוא, שנאמר (דברים ל"ג) כי דור תהפוכות המה. הרי לנו עד כמה חשוב שמו של האדם, ומהשם אפשר לדעת את מהותו ופנימיותו.

ואמרו חז"ל במדרש שאחד מהדברים שמחמתם נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם ואת לשונם, כשירדו למצרים נקראו ראובן ושמעון, וגם כשיצאו ממצרים עדיין נקראו בשמותם כבתחילה. לא היו קורין ליהודה ליאני, ולא לראובן רופא, ולא ליוסף לסטיס ולא לבנימין אלכסנדרי. וכל זאת למה, משום שהאדם מקבל את השפע מהעולמות העליונים דרך השם שנקרא בשעת הברית, ועם שם קדוש מקבל שפע דקדושה וטהרה. אך עם שם שאינו על טהרת הקודש וברוח ישראל סבא, ההשפעה היא אינה טובה וחיובית. ובני ישראל במצרים שלא שינו את שמם ובחרו בשמות קודש ברוח ישראל סבא, אף ששקעו בתהום הנשיה והגיעו למ"ט שערי טומאה, עדיין היה להם מקור נאמן וטוב להמשיך עליהם שפע של טובה וברכה מן העולמות העליונים, וכך מובא בתניא (שער היחוד והאמונה פ' א') וז"ל, וכן בכל הנבראים שבעולם, השמות שנקראים בהם בלשון הקודש, הן הן אותיות הדיבור המשתלשלות ממדרגה למדרגה מעשה מאמרות שבתורה ע"י חילופים ותמורות האותיות ברל"א שערים עד שמגיעות ומתלבשות באותו נברא להחיותו, עכ"ל. והאריכו בזה הרבה בספרי הקבלה ובזוהר הקדוש.

לכן צריך כל אדם להשתדל מאוד ולשית עצות בנפשו ולהזהר זהירות גדולה כשבא לקרוא לבנו שם בישראל, כי זה שמו וזה חלקו ונחלתו, וקריאת השם היא פתיחת הצינור והשפע לילד, וע"כ צריך לקרוא לו בשם טוב וראוי כשמות הצדיקים, וכשתחילת בנינו ושורשו יהא טוב, אזי מובטח לו שיצליח ויראה ברכה בעמלו, כיוון ששורש טוב לא יכזב ויצמיח פירות ראויים. וכן הוא הדבר כאשר אדם בא לבנות את ביתו, צריך להקפיד מאוד להניח ולבנות את הבית על יסודות נאמנים וכאשר ישתדל בזה האדם בכל כוחו מובטח לו שיהא הבנין קים לעדי עד.