האסיר של מיכאלה. מתוך הספר "אוליבר", פרק 15

"ימיה נראו כשגרה מקודשת. יקיצת הבוקר בשעה הקבועה 5, נראתה לה כצורך להתפקד לעוד יום, כמו אסיר המתפקד לספירת הבוקר. במקום בו היא גרה, בשעת חורף זו היה עדיין חשוך ומקפיא בחוץ, וקיץ לא היה - היה רק גיהנום. בין שתי העונות הללו לא היו מספיק ימים שאפשר לכנותם אביב או סתיו. בעונות השנה, כמו גם במיכאלה, היה קר מאוד או גיהנום. לא היה אמצע.

לאחר מקלחת זריזה בחושך, כמו ממשיכה את האפילה שהקיצה ממנה, היא היתה בודקת את מספר השערות הלבנות ואת הפצעונים החדשים שהפציעו במהלך הלילה, בוחרת את מי לחון ואת מי להוקיע החוצה ממנה. כשהחליטה שהיא הכאיבה לעצמה מספיק, היא הכינה את בגדיה ליום העבודה והכניסה אותם לתיק ההתעמלות שלה, שתמיד היה מלא בבגדים נוספים, למקרה שלא תחבב את מה שהיא בחרה. תמיד צריך להשאיר חלופה, אמר האסיר שחי בה, כאילו והבגדים הם לא יותר מאשר דמויות חלופיות עבור עצמה.

בשעה 05:48 היא יצאה לשקט הבוקר ולשכן הקשיש שלה אשר החל גם הוא להוקיע קוצים מחצר ביתו, ערני מרצון בשעות אלה, או רק ממשיך לעוור את עצמו עם הכלום שמגיע עם האפלה. זה ידוע שכאשר מזדקנים מתעוררים באופן ספונטני מוקדם מאוד בבוקר, כאילו והשעון הביולוגי שלך אומר לך שעליך לעזוב גינה מלבלבת כשאתה עוזב. אבל היא בחרה להאמין כי אלו לא היו תחילת הימים עבור שניהם, אלא סופם של הלילות. אותם הלילות אשר שמרו אותם עירניים ובחיים, כאילו והשינה הטרופה הכילה הרבה יותר זמן חיים מאשר הימים עצמם. הוא בהמתנה לחשיכה הגדולה והיא לחשיכה הקיימת בינה לבין עצמה. לפחות כשאתה ישן, חשבה לעצמה, אתה לא משקר לאף אחד- או לעצמך- באשר למי אתה.

כאשר הכלב שלה שמע את ירידתה מטה במדרגות הוא התחיל את מתיחתו לקראת שיחרורו מהרצועה, והנה עוד אסיר משוחרר! אצל אחרים, ההולכים על שתיים או ארבע, היציאה הוא השחרור ואולם אצלה הוא החזרה פנימה, ההחבא. כך שמתבקש לומר- כלבה היה יותר בחיים ממנה.

היא קפצה על האופנוע האהוב שלה והודתה על ההזדמנות לנהוג לבדה במשך 30 דקות, כמעט לא היו מכוניות, ורק צלילי המחשבה שלה ניסו להכניס סדר לדברים, להבין. האם יש מסלול חיים שאיתו אנו מרגישים בנוח, ורק החיפוש אחריו הוא זה שיש לנו אמביוולנטיות כלפיו? ואולי שניהם בעצם אותו האחד? ואם כך - אף מסלול לא ירגיש בנוח. וזאת בזמן שהיא היתה נהגת בדיוק באותו המסלול לעבודה כל יום בצורה טכנית קרובה לשלמות עיוורת. למעשה, היא הרגישה שהיא טכנית בכל דבר שהיא עושה: בעבודתה, בבישול שלה, בשיחות הטלפון שלה ובאהבות שלה.

היא השתוקקה להיות לבדה - אם כי רוב הזמן היא היתה. היא פחדה מלהפגע - אם כי מעולם לא פגעו בה. היא העדיפה עובדות - אם כי תמיד ניסתה להפריך אותן. היא הרגישה שהיא צעירה מדי מכדי לחיות בעולם - אם כי רוב הזמן היא הרגישה זקנה מדי בשביל זה.

מבעד לדלתות פתוחות היא הקפידה להיות נעימה, מנומסת, מושכת, עליזה ואינטליגנטית. מאחורי הדלתות הסגורות ניסתה בכל כוחה לשמר את אותו דמות האסיר עד שיום אחד הוא החליט שכבר אין מקום לשניים בתא קטן כזה שנקרא הנפש של מיכאלה, ותבע שהיא תעזוב את הקיטון ותמצא לה מקום אחר".

לפעמים קורה, שאנחנו מרגישים שאנו חולקים את החיים שלנו עם אדם נוסף, החי בתוכנו. לא תמיד אנו שמים לב שהוא שם, בדרך כלל הוא יזכיר לנו את קיומו כשאנו מרשים לעצמנו לחלום בהקיץ, לפנטז על חיים אחרים שהיינו רוצים, מטרה שהיינו רוצים להשיג ואז אנחנו אומרים לאותו האסיר שלנו 'זו פנטזיה', 'אין מצב עכשיו', 'זה מסוכן מדי' ומכניסים את האסיר חזרה למקום ממנו הוא בא. אך

הוא לא הולך לשום מקום, הוא מתעורר מדי פעם כדי להזכיר לנו על מה אנחנו חולמים, מה אנו מבקשים לממש בחיינו. חלק מהאנשים מקשיבים לאסיר, בודקים היתכנות לממש את הרצון, אפילו עושים צעד אחד או שניים, מנסים, טובלים את הרגליים למים. ואצל חלק, כמו אצל מיכאלה, צריכים להגיע 'מים עד נפש' כדי שנתחיל לשנות משהו בחיינו, כי אנחנו כבר הרבה מאוד זמן, יותר מדי זמן, לא נהנים ממה שאנחנו עושים. והאסיר מזכיר לנו שבאנו לכאן ליהנות.

זה יכול להיות צעד קטן לאסיר וצעד גדול בשבילכם: להירשם לקורס שתמיד רצית, להתחיל ללכת לחוג פעם בשבוע, להתחיל לגשש אחר שינויי קריירה, להסכים להכיר בכך שמשהו בזוגיות דורש שיפור.

כדי שהאסיר שלכם לא יקום על יוצרו כמו של מיכאלה וידרוש מכם - שינוי! כאן ועכשיו! או שאני נמלט מחומות הקיטון הזה לנצח!

גם מיכאלה היא חלק מהספר 'אוליבר' המנסה לצאת לאור, וגם אותה, אפשר למצוא כאן.

יפעת סנטו היא מתקשרת ומנטור רוחני.

מוזמנים להגיב, לשלוח שאלות ולהתייעץ 054-3339791- , באתר הבית להתפתחות אישית ורוחנית או  במייל