אחד המשפטים החזקים שבשירת התקווה שלנו הוא "להיות עם חופשי בארצנו". כשאני שרה אותו אני מרגישה איך כל הגוף שלי מתמתח וכל מילה יוצאת עם הרבה כוונה. 

מיום לידתנו אנחנו נמצאים בסוג של מאבק פנימי - להיות חלק מצד אחד ומהצד השני לשמור על האינדודואליות שלנו.

אנחנו חייבים להיות שייכים וכשאנחנו כבר משתייכים אנחנו מדגישים את מי שאנחנו על מנת להרגיש מובדלים ולהיות נאמנים למי שאנחנו. 

כבר בגיל צעיר אנחנו מתחילים לשמור על עצמאותנו ודורשים בתוקף "לעשות לבד", גם אם אנחנו לא תמיד יודעים איך. אנחנו מקפידים לעשות דברים בעצמנו, לא ממהרים לבקש עזרה ומנסים להתמודד עם דברים שניקרים בדרכנו.

בגיל השלישי אנחנו מתמודדים עם אובדנים רבים כמו אובדן עבודה, אובדן מהות, אובדן משמעות ועוד. אחד האובדנים שאנחנו מתמודדים איתו והוא מורכב מאוד הוא אובדן העצמאות שלנו. אם לאורך השנים התרגלנו לעשות דברים באופן עצמאי ללא קבלת עזרה, פתאום אנחנו מגלים שיש דברים שקשה לנו לעשות.

הקושי הוא כפול ומכופל כי לא רק שקשה לנו לעשות גם קשה לנו לבקש עזרה.

יום אחד פגשתי חברה טובה שסיפרה לי כך:

"לפני שבוע באתי אל ההורים והבאתי הרבה קניות. דיברתי בצהריים עם העובדת הזרה שאמרה שחסרים דברים בבית. אז מתוך כוונה טובה הלכתי לעשות להם את הקניות", היא עוצרת.

"את לא מאמינה מה קרה אחר כך", היא מדברת בעלבון.

"נכנסתי עם השקיות, אחרי יום עבודה, בטוחה שעשיתי את הדבר הכי טוב עבורם - וכל מה שקיבלתי זה כעס ורוגז. למה לא אמרתי שאני הולכת לקניות? למה החלטתי על דעת עצמי מה נחוץ להם? ממתי אני עושה קניות עבורם ?מה פתאום אני מחליטה שהם לא מסוגלים לצאת לקניות לבד? ועוד ועוד ועוד".

ואיך זה נגמר? אני שואלת.

"כלום, לקחתי את כל הקניות הביתה".

איזו סיטואציה. באמת שלא פשוטה.

את הסיפור הזה כל אחד יכול לחוות אחרת. יהיו קוראים שיגידו שהבת טעתה כשקיבלה על עצמה את ההחלטה לקחת את האחריות ולקנות על דעת עצמה דברים להוריה, ויהיו קוראים שיגידו שהיא בת למופת ותגובת ההורים היתה מוגזמת ולא ראויה.

וכולם צודקים.

תחושת אובדן העצמאות היא כמו דגל אדום לפתחה של תקופת ההזדקנות וחוסר המסוגלות. היא מאיימת מהמקום הכי אישי ומהפחד של המשמעויות שלה. היום אני לא יכול לעשות קניות, ומה מחר? לאבד את העצמאות זה כמו לאבד את תמצית החיים.

אני פוגשת הרבה אנשים בגיל השלישי שנאלצים לוותר על רישיון הנהיגה שלהם. זהו משבר גדול מאוד שמזמן פתח לדיכאון עמוק מתוך תחושה של אובדן העצמאות האישית ותחושת התלותיות שנגזרת מכך. לקיחת הרישיון היא כבר אמירה חברתית שיש דברים שאסור לי לעשות. מעבר לכך, נלקחת העצמאות להיות נייד, לזוז ממקום למקום ולהגיע למקומות חפצים.

בספרו הנפלא של מיץ׳ אלבויים, "ימי שלישי עם מורי", מסופר על פרופסור שחלה במחלה ניוונית והוא לאט לאט מאבד את עצמאותו. לפני כל שלב הוא מבקש כי אם יגיע לשם - אנא , תנו לו למות בשקט. אך למרבה ההפתעה, בכל פעם שמצבו מידרדר והוא נאלץ לוותר עוד ועוד על עצמאותו - אין הוא מרים ידיים וממשיך לדבוק בחיים.

עצמאות היא מהות הקיום העצמי והחברתי שלנו. אנחנו שואפים בכל זמן נתון להרגיש שאנחנו עצמאיים במחשבותינו, מעשינו, החלטותינו. אנחנו לא מוכנים לקבל את המצב בו ישלטו בנו, יקחו מאיתנו את חופש ההחלטה ואת רצונותינו.

יחד עם זאת, אנחנו מוכרחים להבין כי יש דברים גדולים מאיתנו ודווקא שם, אם נשחרר שליטה, נגלה שהרבה יותר קל לפעמים לתת מקום לעזרה מלהילחם על עצמאות.

בעבר כבר דנו בפרשנויות וגם כאן המקום לחדד את נקודת המבט הסובייקטיבית. האם אני "מוותר"? ואם אני "מוותר" זה אומר שאני חלש? האם אין לי זכות קיום כאשר אני מאבד חלק מעצמאותי? האם יש לי אפשרות אחרת? האם המאבק שלי מונע מאגו? מה יכול לעזור לי לקבל את המצב כהווייתו?

אני מזמינה אתכם להסתכל אל עצמכם ולראות את אותם דברים שחשבתם שבחיים לא תוכלו לחיות בלעדיהם והנה הצלחתם באופן מעורר השראה לחיות בלי. לבדוק את הדברים שהגדירו מהי עצמאות עבורכם בגיל ה-20 והאם הם גם הגדירו עצמאות בגיל 30 או 40 או 70. גם המושג עצמאות מקבל תפניות בחיים וכמו עם כל שינוי אחר - צריך ללמוד לקבל אותו.

ועכשיו - בשביל לקבל פרופורציה - תבדקו כמה דברים אתם עוד עצמאיים בהם. וגם הדברים הפשוטים ביותר - לקום לבד, להתלבש, להכין אוכל, לקרוא, להיפגש עם חברים, לנסוע לטייל, ללכת לסרט או הרצאה. תזכרו שבכל מצב נתון אתם עדיין אתם ועצמאותכם תלויה בהגדרת העצמאות שאתם מסוגלים לה. אל תזלזלו בשום דבר - קטן כגדול.

קרפה דיאם - תחיו את היום!

יעל חביב - מפגשים ברומו של גיל. הרצאות, סדנאות, ייעוץ זוגי ואישי.