למרות שהוא עלה לארץ ממרוקו בשנת 48 ועם השנים נחשב למנהיג של העולים החדשים מארצות צפון אפריקה, מעולם לא שמעתי מאבי התבכיינות על קיפוח... אלא הפשלת שרוולים ויציאה למאבק כנגדו.

"הם (המפאיניקים) מפסידים אותנו בכך שלא משתפים אותנו בהנהגת המדינה"

כמנהיג של יהדות צפון אפריקה, אל מול ממסד על טהרת יוצאי אירופה, הוא הקפיד להבהיר – לא עלינו לארץ כדי לקבל, אלא כידי להיות שותפים לנתינה, לעשייה ולהנהגה.

כשבקשו ממנו לעמוד בראש מפלגה עדתית (כתמ"י לשעבר), מה שהיה מבטיח לו מעמד של שר בכיר, הוא התנגד בתוקף. הוא לא היה מוכן לשמוע על חלוקת הארץ על פי עדות – המודל של מדינת ישראל בעיניו התבסס על מדינה שתשאף להיות משפחה אחת שנולדה מכל קצוות העולם.

הנהגה אינה התרפקות על העבר, אלא בניית חזון לעתיד. קיומן של מפלגות שונות לא נועד לפלג את העם אלא לאתגר ולייצג סדרי עדיפויות שונים, מגוון דעות ומגוון אוכלוסיות.

לתפיסתו, מדינת ישראל חייבת להיות מושתת על שוויון בין כל בניה בה החזקים יתנו כתף לחלשים מתוך אחריות אישית, במטרה לחזק אותם ואת הדור הבא מקרבם ולא כידי להנציח לדורות את חולשתם הזמנית!

וכשהמדינה הזניחה את עיירות הפיתוח, כשילדיהם לא יכלו לצאת ללמוד באוניברסיטאות, הוא לא יצא להפגין, לא הסתפק בלנזוף בממסד, אלא יזם את פורום ראשי עיירות הפיתוח ועמד בראשו למרות שלא היה ראש עיר.

במקביל הקים אבי מנגנון חוץ ממסדי, דרכו הוא גייס משאבים מרחבי העולם וחילק במשך כעשור - למעלה מעשרת אלפים!! מלגות לימודים מלאות לסטודנטים מעוטי יכולת.

לימים, בכל מקום שהסתובבתי בישראל, פגשתי ברופאים, בפרופסורים, באנשי עסקים בכירים, במנהלי תאגידי ענק, ובאין סוף אנשים שאמרו לי שוב ושוב בעיניים בורקות:
"אתה הבן של שאול בן שמחון? אתה יודע שרק בזכותו הצלחתי ללמוד באוניברסיטה....". וכך במהלך חיי פגשתי אין ספור אזרחים שספרו לי הכיצד בזכות המנוף שנתן להם אבי, השתנו חייהם מהקצה לקצה.

כן, הוא האמין בכל ליבו שבעיקר באמצעות החינוך תפתח הדרך לשוויון ההזדמנויות ופריצת דרך למשפחות שלמות שהוזנחו בעיירות הפיתוח.

באמצעות אותם סטודנטים שטיפח, הוא פעל לשיקום אסירים ולסיוע לאלפי משפחות, לשינוי מדיניות חברתית ולהפנמה שהם צריכים, חייבים ויכולים להשתלב ברמות הגבוהות ואף להנהיג.

וכך כשהפרויקט השתרש ואו אומץ ע"י הממסד, הוא, כדרכו, יצא מהדלת האחורית כדי לפנות זמן ומשאבים לפרויקט הבא. קרדיט אישי? לקטוף את הפירות? זה לא היה הקונספט שלו!

נולדנו בעיר אשדוד שהייתה עיר מאוד קטנה וזניחה, אך בביתנו הקפידו להתארח לחמין של שבת ולארוחות ממטעמיה המפורסמים של אימי  - כל גדולי האומה.

דמויות כמו  דוד בן גוריון, משה דיין, שמעון פרס, יצחק רבין, הנשיא יצחק נבון, שרי ביטחון, רמטכ"לים ועוד היו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותנו ואורחים קבועים בכל אירוע משפחתי שקיימנו.

למרות שהוא היה חבר מפלגת העבודה, הוא עשה צרות צרורות לגולדה מאיר, ללוי אשכול. כשהוא עלה לבמה, הם נכנסו לכוננות... היה ידוע שאת נאומיו, חוצבי הלהבות לא ניתן לקנות את שתיקתם.
במקביל היה אבי ביחסי כבוד עמוקים עם מנחם בגין ואריאל שרון מהליכוד.

תמיד היה ברור לנו שטובת העם היא מעל לכל מפלגה ופוליטיקאים, לרבות ראשי ממשלה - כל מי שפועל למען אחדותה של המדינה, הוא ראה בו שותף לדרך וכל מנהיג שהזניח חלקים מעם ישראל, מצא את אבי עומד כנגדו.

אל גדולי האומה הוא הביט בלבן של העיניים, הוא ראה בהם כשליחי העם. זאת אפילו לא הייתה שאלה שעתידה של המדינה היא  מעל לכל אדם באשר הוא, מעל לכל שיקול אישי!

מחמאות ויראת כבוד הוא קיבל לאין ספור, אך תמיד התווסף להם המשפטים – "אבל"... "חבל ", "איזה פספוס... הכיצד מנעו ממנו להגיע לצמרת הגבוהה היותר, איך הוא לא הפך להיות סגן ראש ממשלה או מינימום שר בכיר?"

בדיעבד...נראה שטוב שכך - בזכות העובדה שהוא לא מונה לתפקיד רם דרג, נחקק המסר המאוד מאוד חשוב שהוא הותיר לנו – עשייה טהורה ושליחות אמיתית, אינן פונקציה של תמורה שיש בה תגמול, פרס או כבוד אישי. הנתינה היא דרך חיים, היא תפיסת עולם, היא המטרה!

ההחמצה שהרגשנו במשך שנים רבות הייתה - שהוא יכול היה לעשות ולהשפיע עוד יותר מתוך תפקיד רם דרג בעל השפעה.... מתבטלת מול המסר שהוא מותיר אחריו בלכתו לנו ולדורות הבאים.

אות יקיר ישראל יפה אותה זכה לקבל אבי מנשיא המדינה אחרי גיל 80 היא רק סמל לפעילות חלוצית-ציונית.

מתנת חייו הגדולה הייתה - הזכות להיות שותף מלא בעיצוב דמותה החברתית /מוסרית של מדינת ישראל.

זאת הייתה משימת חייו, זאת גאוותנו וזה הצו המחייב שהוא הוריש לנו.