שבת בבוקר, שמחת תורה. ישנים בחצר בסוכה. שמנו מקרן וראינו סרטים לתוך הלילה. מתעורר בבוקר לקול אזעקות ומכניס את הילדים הביולוגים שלי לממ"ד.

 חשבתי ששוב חיסלו בכיר וחיכיתי שהמטחים ייפסקו. זה לא קרה.

 ההבנה חילחלה כשפתחתי את הטלגרם וראיתי טנדר טויוטה עם מקלעים כבדים על הגג ופרצוף של מחבלים מכוערים באינטרקום, תמונות וסרטונים של טבח באזרחים בשדרות של שדרות.

 הכנתי תיק עם כל הזוודה, נעלתי את הבית, כדור בקנה וחיכיתי להם בחצר.

 רק תבואו, אני לועס אתכם..

 בשעות אחה"צ, אחרי כמה שעות טובות במחסום המאולתר שהקמנו בכל הכניסות למושבה, קיבלתי טלפון להגיע מיידית דרומה לימ"ח של היחידה.

 האווירה הכללית בכל הארץ הייתה אפוקליפטית.

 ז'ניה ואית'ן אספו אותי מהבית. אית'ן הגיע מלא בדם. סיפרו שבדרך עצרו לטפל באישה מבוגרת שחטפה רסיס גדול מטיל, עם קטיעה כמעט מלאה. אית'ן עשה לה ח"ע עם הברך והציל לה את החיים על הדרך.

 אחרי שהתארגנו, למדנו והתאמנו כמו שצריך יושבים במאהל הפיקוד והמודיעין המאולתר עמוס המסכים, ומקבלים פקודה.

 קצת לפני, נסענו ללוויה של אלצ'קו. מפקח אלכסיי שמקלוב ז"ל, חבר ליחידה שעבר לימ"מ ונהרג בקרב ההירואי בתחנת המשטרה בשדרות.

 אחרי דחיות ועיכובים, יום הפקודה הגיע. נכנסים!

נסענו בטור ארוך של נמרים סגולים. שמאלה קטן, שמאלה קטן, ואנחנו על קו החוף. עוד שמאלה קטן ואז חתכנו פנימה לתוך עומק הרצועה. עמוק. בצנטרום של הפיילה.

העיר עזה.

נער הייתי וגם זקנתי: לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן, שומר חומות. טעמתי הכל. ככה לפחות חשבתי. ההתקדמות לוותה בכמות אש וחימושים שלא חוויתי לפני. הדי הפיצוצים לא פסקו, להיפך.

הבנתי שיש יותר סיכוי למצוא אריה לבקן, מאשר בניין שלא חטף פגז, רימון, טיל או צרור מקלעים.

ההתקדמות לכיוון מרכז העיר עזה, מעוז המפקדות והמטרו של הנאצים המודרניים, הייתה איטית ולוותה בריחו המבחיל של המוות ברחובות.

מבט לכיוון מערב - ים ושלווה. מבט לכיוון מזרח - חורבן וכאוס.

חטפנו לא מעט והחטפנו שבעתיים בחזרה.

ההבנה שחמאס לא מתלהב מהרעיון שאנחנו בדרך אליו, הגיעה כאשר מבניין רב קומות שעמד זקוף בשעה 11 שלנו, נורה טיל נ"ט לעבר הפומה (סוג של נגמ"ש) של 5, כוח החוד.

הטיל פספס אותם בחצי מטר.

ביקור ראשון, בדיעבד לא אחרון, של אלילת המזל. היא עבדה קשה מאוד, כמעט עד הרגע האחרון. לצערנו זה לא יספיק.

שניות לאחר מכן החלו צרורות של קלאצ'ניקובים משני בניינים ששלטו עלינו.

הבניין השמאלי קיבל כמעט מייד פגז של טנק והירי פסק.

על הבניין השני, 150 מטר בערך, התחלנו לירות כמו מטורפים. טענתי באינסטינקט פצטו"ל (רימון שנורה ממטול הנשק) ולחצתי. כמו קטש בימים הטובים, השחלתי אותו אל תוך החלון הרושף. ג'וחא מבסוט וצועק לי "איזה מקצוען"!

נגב, מאג, קלעים - התזמורת של חמש ניגנה צלילי מלחמה.

בחישוב מהיר, סידרנו תעסוקה ל 144 בתולות.

המשכנו להתקדם בעקב של חטיבת גבעתי. הגענו לבית המג"ד החדש של גבעתי פארס. התמקמנו בצמוד לו.

בחוץ קרבות עזים והקירות רועדים. מרגיש כמו 8 בסולם ריכטר. טילים וירי מכל ולכל כיוון. בניינים קורסים בסמיכות מטרידה לכח שלנו.

קול אוף דיוטי על אמת.

בלילה הרס"פ נכנס עם הטטרה למלא אותנו מחדש ומוצא את עצמו בעיצומו של חארבו דארבו. צרורות של ירי מקלעים וטילים נורו לעברם והם, הרס"פ והמפעיל, חולצו משם לפומה של צוות 5 בפיקוד המפק"צ.

המפק"צ עושה למפעיל D9 הלום הקרב התערבות בשטח ומרגיע אותו שהיחידה המיוחדת כאן כדי לחלץ אותו ושהכל יהיה בסדר.

איפשהו באמצע, חגגנו לג'וחא יום הולדת בבית המג"ד, עם ביף ג'רקי במקום עוגה, פינג'אן אסלי וקטורת שמצאנו באחד החדרים במקום זיקוקים.

בימים הבאים נפוצץ בניינים, פירים, חוות משגרים. נצפה בשיגורי טילים מאות מטרים בודדים מאיתנו, שכנראה יגרמו למשפחות שלנו להיכנס לממ"ד ונקלל כמו נהג משאית.

שבוע שלם שכף רגלנו לא דרכה על אדמה. ישנו בתוך הכלים, המדפים סגורים, כשהרגליים של החובש הכי ארוך בישראל שוברות את חוקי הפיזיקה. סוג של ניסוי בבני אדם.

אחרי שבועיים בפנים, בבוקר של יום שישי, המח"ט קם על רגל שמאל או שאישתו הרגיזה אותו, לא יודע, אבל החליט להוציא את כל הגדוד החוצה באופן מיידי.

יצאנו למגנן החטיבתי, היישר לתוך פסטיבל של בולבולים. חיילים ערומים מכל עבר שוטפים את הגוף - אחרי יותר מדי זמן - במקלחות מאולתרות. משם, דרך הים, נוסעים בשיירה ארוכה חזרה לארץ דרך זיקים. אמנם בלי דיוטי פרי, אבל מבסוטים.

הגענו ליישוב מרכז שפירא ביום שישי בערב. אירחו אותנו מהנשמה והלב והרבה מעבר. אריה עשה לנו קומבייה ושלח כל זוג חיילים לישון בבית של משפחה אחרת.

ג'וחא, המפק"צ ואני ישנו יחד בבית. גירדנו את הנעליים והגרביים מהרגליים בסלון של הבית. הקירות נצבעו בירוק. עשינו מקלחת והרגשנו שוב חצי אנושיים. בבוקר שבת הגיעו ליישוב המשפחות והילדים שלנו והטעינו את כולנו באנרגיות מחודשות.

עוברים לחטיבת מילואים 261. זקנים כמונו. הגענו לביאנקו און דה ביץ'. לפי שחיל האוויר ביקרו שם, זה היה ריזורט של 8.5/10 בבוקינג.

עידן עמדי, חבר והסמל של ג'וחא ויוזף מהסדיר, מחליט שמשעמם לו בצפון ומצטרף אלינו לצוות. מי זה? עידן עמדי? אפשר סלפי?

בין לבין, נעבוד עם היחידה הרב מימדית. החנונים הכי קרביים שפגשתי בחיים עם ציוד לחימה וגאדג'טים שלא ידעתי שקיימים. נמשיך לאדות מבנים של פעילי חמאס או לייצור אמל"ח עם הרבה מדי מוקשים.

במשך שבוע שלם, נדבק אלינו חבר חדש, הולך על ארבע עם זנב. כלב רחוב מוזנח, עייף, רעב ומלוכלך. חשבנו שהוא חירש אבל בהמשך הבנו שהוא פשוט לא מבין עברית. אוקעוד! יושב.. אכל איתנו, ישן איתנו, ליווה אותנו בצליעה וכאב לכל מקום.

במבצע מורכב, בפיקודו של הלוחש לכלבים, עשינו לו רילוקיישן לגדרה. ויקרא שמו בישראל: "חמסה". כי יש לו מזל והוא של חמש.

ואז הגיע הפיצול הגדול.

אחת הפומות הושבתה ורק חצי מחלקה עולה על הפומות התקינות בדרך לג'באלייה. החצי השני מטפסים על הקירות בביאנקו ומכינים בובת וודו של המפק"צ.

אחרי שבוע החבר'ה חוזרים לאיחוד מרגש. שיחת רגשות והחלפת מהלומות בשטח כינוס וכולם יוצאים לפרק זמן קצר מדי של התרעננות בבית.

נגמרה המזננה. חוזרים לסגולים והפעם יוצאים לכבוש את ח'אן יונס. מקום הולדתו של יחיא סינוואר. המוח הכי מעוות בשארק אל-אווסאט והאחראי לתאריך הכי ארור מאז השואה, 7.10, התזכורת למה כולנו כאן אוכלים קש כמו עיזות.

אחרי נסיעה לא קצרה, הגענו למגנן החטיבתי, מזבלה ענקית..

נעמדנו בחיפוי מול הסמטאות הצפופות מהן צפינו שתגיע התנגדות. היא לא איחרה להגיע..

צוות 5ב' מזהים הולך על שתיים. תצפיתן של חמאס. הוא מדדה בסימטה ולובש חולצה כחולה. ירי "אזהרה" של המש"ק דת מהמקלע והוא על הריצפה. אמשמבל מסיים את העבודה. יוזף עושה וידוא ו- וויפאן מוודא את הוידוא. למפק"צ יוצא עשן מהאוזניים, ולא בפעם האחרונה.

2 קטנות חולפות. משום מקום, ליינר לוהט מפלח את האויר. ממש מרגישים את החום של הרקטה. יוזף רואה את העכברוש בלבן של העיניים שניה לפני שלוחץ על ההדק. הוא לא יכול לירות כי נכנס לו נמר לקו הירי. האירוע הזה עוד יחזור לו בחלומות, עליהם נדבר בקליניקה בחדר עטור השלל שתפסנו  (הקמנו באחד המבנים בהם שהינו "קליניקה מאולתרת" וניסינו לעכל ולהתמודד בצורה עקיפה עם האירועים ששום בן אנוש לא צריך לחוות.

הטיל משייט בין הכלים שלנו בסמיכות מטרידה בואכה נס גלוי. משאיר לתומאס מזכרת על היד והכתף לדיראון עולם, ממשיך לדרכו ואנחנו לדרכנו.

בשלושת השבועות הקרובים, הצוות יפגוש אוכלוסייה אזרחית וייאלץ לעמוד בפני שאלות מוסריות ואירועים מורכבים שרק השטן יכול היה להגות, בתקווה שלא יחזרו לנו בחלומות. למרות מה שחשבנו ב- 7.10, טרם הכניסה, נגלה - בניגוד לצד השני - אנושיות ונבין שהמציאות מורכבת מזו שחשבנו.

וויפאן יריב עם דלתות בעזרת הידיים, רגליים ופטישים וכמובן ינצח, ייגר יקרא ספר על סבא שלו בתקופת מלחמות העולם עם פנס אדום על הראש וימלא עוד דף במקום שכולם חוששים ממנו - הרשימה השחורה של השמירות בלילות.

חלקנו יסחוב טונות של מוקשים. יוזף ועמדי יתנו עבודה על ההילטי ויתלו את המוקשים על עמודי התמך. תומאס יחליף תלבושות שמצאנו בארונות, ג'וחא יהיה אחרון לפני הפיצוץ של המבנה לוודא שהכל תקין ונוציא מכלל שימוש, בדרכים כאלו או אחרות, את בתי המחבלים המופללים במקצועיות מטרידה ולעיתים ללא התרעה, והכל לפי פקודה.

אהה, גם נפרוץ לחדר הכספות בבנק המרכזי של ח'אן יונס ונבקר באחד מסניפי רשת "למחבל".

חד גדיא, חד גדיא.

שיגרה מפוארת.

הקשר ומגנטו יטעמו קצת עופרת ויתפסו טרמפ לסורוקה עם החבר'ה של 669 והפאראמדיקית שכולם רצו להיפצע בגללה. ג'וחא לא יזכה לפינוי כמו החברים, ובניתוח שטח, הדוקטור יחפור לו בגב בדרכו לרסיס שפילח אותו, כשכל הסאדיסטים מהצד נהנים לראות אותו סובל.

עמדי ימשיך לבקר בכל יחידה בצבא למעט תזמורת צה"ל.

המטבח יעבוד במלוא המרץ והמג"ד יגלח כל בוקר את הראש בלי חולצה לצלילי גאנס אנד רוזס ברקע וישאל את עבדכם הנאמן: "שולה, מה הכנת לי לאכול?"

כולנו נסדר את הבית בשביל הרמטכ"ל שאמור להגיע אבל ת'כלס בכלל לא יודע על קיומנו.

לכל דבר טוב יש סוף, וסוף סוף העמיסו אותנו על המשוריינים בדרך החוצה. יוצאים להתרעננות. אחרי מעט מדי זמן בבית, עלינו שוב על המשוריינים, בדרך ההפוכה לצד הלא נכון של הגבול.

אחרי פרק זמן ארוך שבו אנחנו נלחמים, מתחילים להרגיש כמו נוודים. לא פה ולא שם. בעזה רוצים הביתה. בבית לא מוצאים את עצמנו.

שוהים תקופה בדירת AIR BNB בח'אן יונס ומתפנקים. משם, עוברים לבניין הגבוה עם הקליטה הרבע סבירה למעלה. מתחת לאדמה, לרגליים שלנו, משוטט העכברוש הפחדן יחיא סינוואר מלווה בחטופים. 

שוב מדלגים. עוד איתור, ועוד איתור ועוד בית ועוד מגדל. מגדלים תוכי ודגים. החבר'ה מוצאים מרגמות, פצמ"רים, קלאצ'ניקובים, רימונים, ציוד לחימה וצלילה של ה"קומנדו הימי" ועוד..

עד כאן, טפו טפו, אלילת המזל נותנת עבודה מושלמת.

שוב יוצאים להתרעננות. רב סרן שמועתי כבר נותן תאריך לסיום התעסוקה. ייגר, ג'וחא, יוזף ועבדכם הנאמן חוזרים מהבית. ז'ניה חזר כבר בשישי. קצת לפני, בפארק אשכול, זקני השבט מקבלים החלטה. הדד ליין מבחינת ארבעתנו הוא 28.1.24 - ראס בין אמו. חלאס. חייבים לחזור למשפחה והעבודה והשפיות. חוץ מזה, כמה מזל יכול להיות לבן אדם אחד?

דא עקא, איך אמר פעם זקן סיני? אנחנו מתכננים תכניות, וההוא למעלה צוחק עלינו.

שוב רב סרן שמועתי. מדברים על אירוע גדול. המון הרוגים. עמדי במקרה הטוב פצוע אנוש. התמונה מתחילה להתבהר ומבינים שהכורדי פונה במסוק ומצבו קשה אך יציב. נוסעים לבקר אותו בשיבא ופוגשים את אנגל, חבר לצוות שעבר לכיתת הכוננות בקיבוץ שלו בצפון. ועמדי? היו לו ימים יפים יותר אבל פראייר הוא לא וקם על הרגליים מהר מאוד. 

ממשיכים. מדי יום יוצאים לפעילות - סריקות בתים ופיצוצים או "הוצאה מכלל שימוש", ברביקיו ממחסני נעליים, חנויות בגדים, מכוניות ועוד..

באחת הפעילויות של סריקה וטיהור מבנים, ניכנס לבית קריפי, לשון המעטה, שעשוי מהחומר ממנו נולדים סיוטים. נחפש סימנים ועקבות של חטופים, לצערנו ללא ממצאים.

נארח כיד המלך את החבר'ה של עוקץ לארוחת ערב מפנקת אחרי עוד מבצע מוצלח. הכלבה הילארי תרחרח ותחפש חומרי נפץ וכלב התקיפה טאקר יסתובב כמו מייק טייסון בתקווה שסוף סוף יתנו לו כבר לקרוע איזה בן דוד שחשב שהוא יכול להוריד עלינו מבול.

שיגרה מפוארת.

לילה אחד יחליטו שהגיע הזמן לפוצץ את המנהרה שעברה לנו בחצר של הבית. יוציאו את כולנו, טרוטי עיניים, לפומות כדי שלא נתאדה מהפיצוץ. ניסע קצת רחוק משם ונחנה. נשב בצפיפות של מחנה פליטים באמצע הלילה בפומה, צוות 5ב' עם נגיעות של צוות 5ג' ולא נפסיק לצחוק. כי ייגר - בכובע אחד האיש הכי רציני באוגדה ובכובע השני הכי שנון, חד וציני – בחיזוק של ג'וחא ומש"ק הדת, לא יפסיקו להוריד ארטילריה ולהסתלבט על יוזף.

מודה שברח לי קצת פיפי בתחתון.

עושים מהלימון לימונדה.

הבשורה המיוחלת מתקבלת רשמית: בעוד יומיים משתחררים סופית!!!

10:00 בבוקר תדריך לקראת יציאה לפעילות. מתחילה לחלחל תחושה כללית שיש משהו רציני. הולכים לדפוק בדלתות של סינוואר ומוחמד דף. מסתכלים אחד על השני ופונים להכין את הציוד לקראת הפעילות.

יצאנו לדרך.

לוחמי החוד בחוד, מפקדים נשארים בכלים.

 בפומה 5ג' ג'וחא, אית'ן ויוגי.

בפומה 5ד' ייגר, הלוחש לכלבים ומגנטו.

החוד סורקים עוד מבנה ועוד מבנה. עד כאן אין חדש. לפתע בקשר: "ייגר נפצע, גם מגנטו". עוד פעם?? סדרתיים שני אלו..

ההמולה מתחילה וקולות הירי והפיצוצים, שהתחילו הכי חזק, לאט לאט מתגברים. יורים רימוני עשן ומחזירים אש לעבר בית הספר המקולל ממנו, כך דווח, בוצע ירי.

בזמן שאנחנו סורקים מבנים - לוודא שאין בהם מחבלים, אני מקבל בקשר דיווח שייגר חטף כדור בצוואר. מגנטו חטף כדור ביד. מעדכן את הצוות.

ג'וחא בקשר עין רואה את ייגר נפגע נופל. יחד עם אית'ן החובש, תחת אש, הם רצים לפומה של ייגר. בפנים הלוחש לכלבים כבר מתפעל נקודת לחיצה על הצוואר של ייגר בניסיון לעצור את הדימום המאסיבי.

אית'ן, האיש שאם כבר נפצעת הכי תרצה שיטפל בך, מתחיל לעבוד. מחליף את הלוחש לכלבים, לוחץ על הנקודה ומתחיל חבישה. מנסה לייצב מצב עד כמה שניתן. עד שיגיע כח הרפואה והפינוי.

ג'וחא, האיש שאם כבר להילחם אז רק איתו, עולה בקשר בקול חצי מוטרף חצי חנוק. הוא נוטל פיקוד, ולא בפעם הראשונה,  משתיק את כולם ומנהל את האירוע כמו שרק הוא יודע ויכול. רק בסופו של האירוע, כשלא יוכל עוד, יפנה את מקומו ללוחש לכלבים, שייכנס בנעליו בצורה מעוררת השתאות וידווח בקשר עד לפינוי.

הנמר של גורמי הרפואה החטיבתי מגיע במהירות של מירוצי דראג. ג'וחא ושות' מוציאים את ייגר החבוש לאלונקה על הסיפון של הפומה. מגנטו יסחוב את האלונקה עם אקטיק בפה (סוכריה לשיכוך כאב, סוג של מורפיום - רק חזק פי אלף) וחבישה ביד עד לנמר ויתעלף. איפה שהוא בדרך, יעלו את ייגר על מסוק.

מתכנסים בתוך אחד הבתים בסביבה. משיבים אש, ממשיכים לזרוק רימוני עשן ומתחילים לעכל. אני מנסה לשחרר את הצוות מהסיטואציה, כי אנחנו בכל זאת באמצע רקב, ומדליק לכולם סיגריה להורדת הפאניקה. המפק"צ ידלג אותנו לפומות ונחזור הביתה (לא האמיתי, עדיין לא. בח'אן יונס).

האנס, יחד עם תומאס והקשר - שהפעם היה התור שלהם להישאר במגורים כדי להכין אוכל - ייצמדו למכשיר הקשר ויטפסו על הקירות. הם לא רגילים לזה. אריות לא מרגישים בנוח בכלוב. האנס יחכה לכולם למטה, יביט בנו בעיניים לחות וישאל איך אפשר לעזור.

הם כבר הבינו מה אירע ומה עבר עלינו בשעות האחרונות.

כולם (כמעט) מתיישבים בסלון ומחכים באופטימיות קוסמית להודעה בקשר שייגר ומגנטו תקינים. שייגר רק פצוע והצליחו לייצב את המצב שלו.

פארס מגיע עם כל הג'מעה שלו בפרצוף רציני. מסתודד כמה דקות עם המפק"צ. לא מריח לי טוב הסיפור הזה.

מושיבים את כולנו בסלון. ג'וחא מבין כבר מי נגד מי: "תתחיל מהסוף, אל תזיין לי את המח", ספק שואל ספק שואג. מאז 7.10, הוא איבד 3 חברים לנשק שהכיר עוד מהסדיר, עוד אחד נפצע קשה ועכשיו ייגר שדימם לו בידיים. אין לו מקום נוסף ברשימה שאף אחד לא רוצה להיות בה.

ואני? רק משתי מילים אני הכי פוחד. הראשונה היא ייגר, השנייה נהרג.

לעזאזל, אילו בדיוק המילים שיצאו למפק"צ מהפה.

התפרקות טוטאלית. ג'וחא משתולל ושובר חצי בית. מתחבקים חזק חזק. פארס מדבר בפאתוס ששמור רק לקצינים שחשוב להיות חזקים עכשיו. הברזים בעיניים נפתחים.

כולם יושבים בסלון כשברקע שקט מחריש אוזניים. שמתי מוזיקה שמוציאים מהבויידעם רק ביום השואה.

המקפ"צ חוזר עם ז'ניה מתדריך אצל פארס. הוא מורה באסרטיביות יתרה לשלושה לוחמים - ג'וחא, יוזף והחובש לקחת את הציוד ולרדת במיידי לרכב המשוריין שמחכה להם למטה ואמור להוציא אותם בחזרה לצד הנכון של הגבול.

כל היתר, כמעט, יישארו בח'אן יונס המקוללת להמשך פעילות.

השלישייה מגיעה לשדה תימן. ג'וחא ייסע בלילה, יחד עם המג"ד, לתל אביב, ביתו של ה-ייגר והם יפגשו שם את רעיה, אישתו. איתן ושי לי הקטנים ודאי ישנים. כשאשאל את ג'וחא איך היה, הוא ישיב לי שהיא "אצילית". כמו ייגר.

משם, לבית של דב ורחל בטל שחר, האנשים שהביאו את האיש הכל כך מיוחד הזה לעולם. "ג'וחא, איך היה שם? אציליים". כמו ייגר.

ביום שלאחר האירוע החבר'ה חוזרים למקום שבו הכל קרה לפעילות נוספת, אולי אחרונה. הבטחתי לג'וחא שלא אצא לפעילות הזו וכך היה. במכשיר הקשר אליו הייתי צמוד לכל אורך הפעילות, נשמעו דיווחים על קרב מטורף. מטוסים, כטב"מים והמון המון אש. עשרות מחבלים חוסלו. כולל חוליה של צלפים. סביר ורוצה להאמין שגם תת-האנוש שירה בך.

ביום שבת יצאנו מעזה בשיירה החוצה. הפרק הזה בספר של הצוות שלנו, שפעל - בין היתר - תחת חטיבת גבעתי בעזה במלחמת "חרבות ברזל", לפחות לעת עתה, הסתיים.

השמועה אומרת שמצפה לנו חודש נוסף של תעסוקה בהמשך השנה.

נסענו לבית של חברים של אריה, במושב עומר. הטבענו את היגון בוויסקי עד שאיבדנו קשר למציאות הלא פשוטה ודיברנו עלייך כל הלילה.

אחרי חצי שעה של שינה, אולי, קמנו בבוקר ונסענו לחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית שאול, כדי לומר לך תודה על מי שהיית ומה שעשית בשבילנו ובשביל המדינה - בפעם האחרונה.

זכיתי בכבוד לסחוב את הארון שלך, עם כומתה כסופה על הראש.

יחד עם וויפאן ותומאס.

גם יוזף, בן המחזור שלך עוד מהסדיר ומי שהחליף את רעיה בתפקיד הרעיה שלך בזמן המילואים.

גם ז'ניה שעבד איתך באותה חברה בינ"ל נחשבת ונהגתם לבלות ולטייל יחד.

גם החובש המתנחל, שמכל האנשים בעולם, היה לכם חיבור מיוחד ואמיץ מאוד במהלך המלחמה שכולם נהנו לראות מהצד.

כל שק לבן של חול שבו כיסינו את הארון שלך - שהונח בבור העמוק שנכרה עבורך - לקח עימו חתיכה מהנפש שלנו. הצדענו לך. הודינו לך. נורו מטחי כבוד עבורך. ניסיתי להיות חזק בשביל החבר'ה שלנו שיעריצו אותך לנצח.

חלף עוד יום. בעוד כמה שעות ניסע כולם לבית שלך בתל אביב, לבקר את רעיה והילדים. נשב בגג שלך ונשתה וויסקי יפני כמו שאהבת.

בהמשך השבוע, אחרי שנסיים זיכויים ותהיה חסר לנו עם הפדנטיות שלך והרשימות, ניסע לבקר בטל שחר את רחל ודב ונחזיר להם את הספר של סבא שלך שקראת בשקיקה.

5ד'. העיניים הכחולות והטובות שלך חסרות לכולנו. תישאר בליבנו לעד. מעתה ועד הנצח, המשפחה שלך, תהיה המשפחה שלנו.

דמותך תהיה חקוקה בליבנו לנצח.

היית לנו להשראה.

לימדת אותנו צניעות וענווה.

מקצועיות ויושרה.

דרך ארץ.

היית ותמיד תהיה, מה שכל אחד מאיתנו רק יכל לחלום.

אלירן ייגר ז"ל. 25.01.2024. חבר, אתה חסר. לכולנו.

לעילוי נשמתם של אלירן ייגר ז"ל, אלכסיי שמקלוב ז"ל, עקיבא יסינסקי ז"ל, דרור אלטון ז"ל ולרפואתו השלמה של עידן עמדי בן טובה יבדל"א וכל לוחמי צה"ל.

💔💔💔💔💔💔💔