בשעה 9:27 אני עומדת בלובי הקומה שלי ומחכה למעלית שתיקח אותי למטה עד ל1-. יש בבניין שאני גרה בו שתי מעליות אבל אחת מהן יצאה לחופשת מחלה מזה שבועיים ועד עכשיו לא חזרה לעצמה, מה שגורם לעומס יתר על המעלית השנייה ולשינוי הלוז של כל דיירי הבניין. אני ממתינה בסבלנות מתוחה עד שהיא תגיע אליי והופ - אחרי ארבע דקות היא סוף סוף מגיעה.

אני נכנסת ולוחצת על הקומה המבוקשת, אם היא תהיה איתי היום אני לא אאחר ליום שלי, ואז גם לא אאחר לחזרה ממנו. אומרים שאנרגיה לא מכירה לחץ, היא צריכה תנועה כדי להתקיים ולכן אני מתחילה לעשות נשימות ולהתרווח בה כדי להשרות עליה את אנרגיית ה"אני זורמת, יש זמן הכל בסדר" ובדיוק כשהגעתי לשלב בו אני מדברת אל הבבואה במראה ואומרת דברים טובים אבל תוך כדי עדיין לוחצת על הכפתור1- (פעם אמרו לי שאם לוחצים לחיצה ארוכה על הכפתור במעלית זה משגר אותך ישרות) המעלית נעצרת בקומה 12. זוג מבוגרים נכנס ואני מברכת אותם בברכת ״בוקר טוב!״ אבל הם לא מסתכלים עליי ומסתפקים בלהיכנס למעלית. כנראה לא מבינים עברית אני חושבת, אבל מי לא מבין חיוך ואנרגיה טובה? אנחנו עומדים עם ראש מורכן וידיים שלובות על החזה כאילו אנחנו בצפירה ומחכים שהסיטואציה המביכה תסתיים. אבל אז המעלית עוצרת שוב. בקומה 8. עוד שכן נכנס עם שקית זבל מטפטפת, המעלית נסגרת ויורדת שוב עד קומה 6 וכן הלאה וכן הלאה… יוצא שהיינו בתוך מעלית אחת 6 אנשים, שקית זבל אחת, שני כלבי בייגל, ו12 זוגות ידיים שלובות. יורדים קומה אחר קומה במעלית שבת שהופעלה ביום חול ומחכים להגיע כל אחד לקומה שלו.
מסתבר שעל אנרגיה - אי אפשר לעבוד.

כשהגעתי לאוטו בשעה 9:42 אחרי מסע בין קומות כבר התחלתי לחשוב על איך אני מקצצת בזמנים של הסידורים כדי לפחות לא לאחר בחזור. אבל היי, נחשו מה – בחזור היה פקק של ארבעים דקות בכביש. ולא, אני לא מדברת על זה שלקח לי 40 דקות להגיע אלא על ארבעים דקות של מנוע כבוי, עמידה במקום. לעולם קצב משלו ולאנרגיה תנועה משלה. אני לא יודעת למה היום שלי התחיל ככה ואם התחיל ככה אז למה שימשיך ככה אבל אני כן יודעת שאני את ההשתדלות שלי עשיתי.

בחודש האחרון, התכוננו לערב יום כיפור. הערב שבו רישמית אפשר להתחיל דף חדש. בחודש הזה אומרים לנו להחליף אנרגיה, מאנרגיה עצורה של שפיטה, כעס וחוסר חמלה לאנרגיה זורמת ופתוחה של רחמים, חסד והכרת תודה. והנה, היום הזה קרוב מתמיד וביום ראשון בערב כולנו נעמוד ונבקש רחמים מאלוקים ומהסובבים שלנו.
מלמדים אותנו שאנחנו צריכים לדעת לבקש סליחה, אבל האם אנחנו יודעים גם לסלוח? 

כשאדם נפגע ממישהו, יהיה לו קשה באמת לשכוח את רמת הנבגדות שהרגיש באותו הרגע, או את חוסר האמון שנוצר כתוצאה מכך. ולכן לקראת יום כיפור אנחנו מבקשים לא רק סליחה אלא גם שהאנרגיה שמקשה על הסליחה להתקיים תוחלף באמון, חמלה ובאהבה אמיתית.

אומנם כל שבוע יש לנו יום שמחליף לנו את האנרגיה של השבוע –יום השבת,
אבל פעם בשנה יש לנו יום שאומר לנו שאולי על אנרגיה אי אפשר לעבוד, אבל אפשר לעבוד על האנרגיה.
לדון לכף זכות, לדעת שאני לא טוב/ה יותר מאף אחד אחר, לחייך לעולם והכי חשוב – לזרום.
וגם אם זה לא עובד ומתפקשש? תדעו שלפחות את ההשתדלות שלכם – עשיתם.

שנחתם בספר החיים הטובים, הבריאים, המאושרים והמלאים באנרגיה טובה אמן.
צום קל ומועיל,

ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה.