זיכרון בסלון בויצו- עדות ניצולת יהודי טוניס
חן בוקר
23.04.17 / 23:52
להאזנה לתוכן:
זיכרון בסלון בסניף ויצו אשדוד בהנחיית יהודה בר יוסף עם אשת העדות וניצולת השואה מטוניסיה מזל דאי
ערב יום השואה, התכנסו בסניף ויצו אשדוד לערב זיכרון בסלון אורחים, תושבי העיר, פעילים ומתנדבות לכבד את אשת העדות ניצולת השואה מזל דאי.
לאחר שנהנו מכיבוד קל והדליקו נרות זיכרון התיישב הקהל והחל הערב המיוחד והנרגש בהובלתו והנחייתו של יהודה בר יוסף.
אתי אטיאס, יו"ר ויצו אשדוד אמרה: "אני מאוד שמחה לראות את האולם הערב"... וביקשה מנורית טופז לקום והציגה אותה על שעשתה את הפרויקט בכל כך הרבה מקומות...
הייתי בכל המחנות בשנת 1991 עם נשות ויצו... הכל היה מזעזע והיה מסע לא קל. לימים חזרתי עם בעלי בשנת 2003 והכל היה כמו במוזיאון. בנסיעה אחרת שנסעתי ספונטנית עם נשים לגרמניה הגענו למחנה עבודה ומצאתי פתק בצרפתית ולא יכולתי שלא להעתיק אותו ובו היה כתוב: "אם האדם מאכזב ומעשים מתישים ואם מצרותיי הם מתבדחים נותר לנו רק דבר מנחם אחד והוא הטבע היפה ואפקיו המעורפלים, העננים והפרחים והאגם הרדום והשדות הירוקים והשמיים האינסופיים"- זו התקווה היחידה שהייתה לה..."
באותה התקופה בה התקיימה השואה נשלטה טוניסיה על ידי צרפת אותה כבשו הנאצים. עם כיבוש תוניסיה, עד מאי 1943 השתנו חייהם של יהודי תוניסיה ללא היכר... הגרמנים פתחו במאסרים המוניים, לקחו בני ערובה והטילו על הקהילה עונשים כספיים גבוהים. בית הכנסת הפך למחסן גרמני. הם סומנו הטלאי צהוב ונשלחו למחנות עבודה, נורו למוות בבתיהם, הומתו בדרכים נוראיות... רק בשנים האחרונות הוכרו יהודי טוניסיה כניצולי שואה.
78% מניצולי השואה בישראל הם ניצולי אירופה... השאר יוצאי מרוקו לוב וטוניס.
משפחה של מזל דאי חיה בעיירה קטנה במרכז טוניס, שם חיו כ14 משפחות וכ120 נפשות. אביה ייסד את הכפר ובנה בית כנסת ועסק במסחר: בדים, זהב ועוד...
באותה התקופה היא הייתה בת 7 וראתה בוקר אחד טנקים וחיילים. היא חזרה מבית הספר וראתה גרמנים ואיטלקים שהסתובבו בעיירה וחששו להתקרב...
"היינו הולכים בסתר, הייתה מלחמה ואזעקות והיינו בורחים לשדות להתחבא, שמענו הרבה פעמים הפצצות. אחרי עשרה ימים אבי החליט לעזוב את הבית והעסקים ולקח אותנו סמוך לתחנת הרכבת, במרחק של כ4 ק"מ. שהינו שם, תשעה ילדים, אבי ואמי שהייתה בהריון בחדר אחד שאבי השכיר במשך כשלושה חודשים. פחדנו לצאת החוצה שמא הגרמנים יראו אותנו. מידי פעם יצאנו החוצה ושיחקנו קצת.
לאחר כחודשיים הפסיקו הרכבות לנסוע, הבנו שיש בעיה ועברנו לגור בבית של חבר מוסלמי של אבי. נסענו בתוך עגלה עם סוס כולנו ביחד. הגענו לחדר קטן מאוד והרוח שרקה כל הזמן, אחרי חודש ימים היה לנו קשה מאוד כי בכפרים של הערבים לא היו מים. המוסלמים היו טובים ליהודים כל עוד הגרמנים לא התקרבו אלינו. היה מאוד קר... אמא שלי ז"ל הייתה מכינה לנו חיטה ונתנה לנו לאכול פעם ביום... לא היו ארוחות מסודרות וגם לא היו מים. אחי הבכור ז"ל היה לוקח דלי ומביא לנו מים מבורות הגשם. יום אחד הוא הלך וחזר בוכה. אמר שתפסו אותו בדרך, הפשיטו אותו, שפכו לו את המים והרביצו לו.
לאחר כחודשיים נוספים המשכנו במסע נדודים... לאחר שאימי ילדה את אחותי הקטנה מיכל ז"ל. הגרמנים בינתיים התחזקו וכבשו עוד אזורים והחבר המוסלמי של אבי ביקש מאיתנו לצאת שכן הוא לא יכול לסכן את עצמו בלהסתיר אותם. חבר אחר של אבא שלי הזמין אותנו אליו אבל אמר שאין לו מקום בשבילנו... אחרי חודש לקחנו את מעט הדברים שהיו לנו ועברנו לבית יותר קטן וצפוף בכפר אחר.
חגגנו שם בחדר קטנטן שבנינו בעצמנו את ליל הסדר ועברנו יחד חג. הגרמנים תמיד היו באזור, מגיעים עם רשימה ולוקחים כמה גברים כל כמה זמן. לפעמים הגברים חזרו ולפעמים לא. בפעם האחרונה לקחו שלושה גברים שמעולם לא חזרו- אחרי המלחמה שניים מהם חזרו ואחד לא ידוע מה עלה בגורלו.
אחי היה בא עם תחתונים ובוכה, מלא בחבורות, עם הדלי בלי מים זו תמונה שלעד תיזכר בראשי. הוא היה האח הבוגר ואף פעם לא ידענו מה יעלה בגורלו.
אחרי המלחמה התחלנו ללכת חזרה לבית בעיירה שלנו, ממש ברגל. כשהגענו ראינו בית הרוס לחלוטין, חיפשנו חדר ושם החיים התחילו לחזוא למסלולם. הגרמנים הפסידו ברוך השם וחזרנו להיות בני אדם. באותה התקופה חיינו בפחד... בכל פעם אני נזכרת במשהו אחר. תמיד היה קול צעקות, בזזו כל מה שניתן...
את הערב ליוו קטעים מוזיקליים בביצוע מרגש של השירים: "תשמור על העולם ילד", "עץ השדה", "מקום לדאגה" ו-"הליכה לקיסריה" באקפלה
גיטרה: שאיין הירש
סקסופון: נחמיה יפת
שירה: אייל פרץ