המרכז הקהילתי "נווה יהונתן" בניהולה של חגית ענתבי, מטפח בשוטף את קהילת הסריגה של אשדוד. בימי שיגרה מתקיימות בו הדרכות מקצועיות וקבוצות סריגה קטנות של כמה עשרות נשים.

עם תחילת המלחמה החלו לרכז במקום איסופי בגדים ונעליים ושינועם למפונים, איסוף מזון וציוד לחיילים יחד עם הפעילה החברתית גילה קליין ונשות "גדולות מהחיים", וקהילת הסריגה החלה בסריגת בובות אל-דאגה לילדי העוטף ולילדים עם צרכים מיוחדים, כמו גם סריגת מאות לבבות עם דגל ישראל לטובת מיצג להשבת החטופים.

לקראת סוף נובמבר עם הידיעה שהימים הקרים בפתח הוחלט על הקמת חמ"ל סריגה עירוני בהובלת החברה העירונית לתרבות ופנאי אשדוד, שרכשה כמויות גדולות של צמר סריגה בעבור סריגת כובעים וחמי צוואר לחיילים ולחיילות.

על מנת לעודד סורגות וסורגים להצטרף לחמ"ל, החברה העירונית לתרבות ופנאי רתמה את רונית זוהר, אשדודית ותיקה שהייתה מנהלת בית ספר מיתולוגית וכיום היא סוגרת מקצועית ומדריכת סריגה בכירה.

זוהר צילמה סרטוני הדרכה בעזרתם ניתן ללמוד לסרוג בקלות את הפריטים הדרושים. זוהר מדברת בנפלאות הסריגה והיותה מטיבה לגוף ולנפש: "הסריגה משפרת את היכולות הקוגניטיביות, מרגיעה, תרפיוטית, מעניקה תחושת סיפוק וגאווה, מפתחת יכולות ריכוז ודיוק, וכמובן קואורדינציה, אם סורגים בבית, אין חדשות!, שמים מוסיקה טובה ומתמסרים לסריגה".

עם השקת הקמפיין קהילת הסריגה הקטנה גדלה בין לילה (!) וכיום מונה למעלה מ-400 סורגות פעילות כשבכל יום מצטרפות סורגות נוספות. מכיוון שלא לכולן מתאפשר להגיע ולסרוג פיזית בחמ"ל, ניתן לקחת את הצמר הביתה, יחד עם הוראות הסריגה ולמסור את הפריטים בהמשך.

עם קבלת הכובעים וחמי הצוואר מצורפת אליהם תווית עליה כתוב "אשדוד סורגת אהבה", הפריטים נארזים ונשלחים על ידי מתנדבים למוקדי איסוף הציוד המיועד לחיילים וחיילות בשטח.

בין הסורגות ישנה קבוצה של אחיות מבית החולים "אסותא" בעיר, שסרגו בעבר תמנונים למחלקת הפגים וכיום סורגות לחיילים וחיילות. הן שמות את המסרגות וחוטי הסריגה בכיסי החלוק ובמשמרות הלילה הארוכות הן עושות אתנחתא וסורגות.

לחמ"ל מגיעה רופאה בכירה כדי לסרוג יחד, כמו גם תשושות נפש, נשים מבוגרות, נערות צעירות שנהנות לסרוג ביחד, ומדי פעם מצטרף גם גבר למעגל הסריגה. חבילות הצמר חולקו גם בבתי אבות בעיר וגם שם נערכות הדרכות אישיות.

הכירו את כוכבות חמ"ל הסריגה העירוני, שסורגות פריטים מדי יום:

קרול און, בת 44, מנהלת מחלקה בחברת ספנות, סוגרת טרייה יחסית, אמא לשלושה בנים, התאומים איתי ורואי הם חיילים.

חנה כהן, 64, מורה בגמלאות, סורגת חברתית פעילה מאוד.

רוזה אליזרע, 61, סורגת מגיל 12, בנה ושני אחייניה מגויסים מאז השבעה באוקטובר.

יהודית דוד, 61, גם היא סורגת מגיל 12, גננת בחינוך המיוחד, החתן שלה בצבא.

מרגלית פלור, גמלאית משרד החינוך, סורגת מילדות, במשפחתה יש שלושה חיילים.

ולרי גרינברג, 55 מרצה למתמטיקה, סורגת יחד עם חמותה ריטה בת ה-80.

אור הדדי אהרון, רפלקסולוגית, אוהבת לסרוג שכן הסריגה מפיגה את המתח והלחץ מהמצב.

והינה סיפור מאוד מרגש מיני רבים:  

אנסטסיה סיבין מאשדוד החלה לסרוג לפני מספר חודשים כשסרגה תמנונים למחלקת הפגים. כשהחלה המלחמה היא חוותה חרדה גדולה, פחדה לצאת מהבית ולפתוח חלונות.

היא הלכה לטיפול והפסיכולוגית שאלה אותה מה נותן לה מוטיבציה, היא סיפרה לה על הבובות שסרגה והסבירה שהיא לא יכולה לסרוג יותר, מכיוון שכשהיא סורגת היא מכניסה לסריגה את הרגשות שלה והיא לא רוצה לעביר לילדים רגשות שליליים.

הפסיכולוגית הציעה לה לסרוג בובות לילדי העוטף שחוו חרדה גדולה מאוד וחשופים היום לרגשות קשים, ואנסטסיה אימצה את הרעיון וסרגה מיד חמש בובות ואז ראתה הודעה על חמ"ל הסריגה העירוני.

היא שוחחה עם חגית ענתבי, שיתפה במצבה וכך החלו להגיע אליה הביתה עוד ועוד משימות הסריגה מבובות אל דאגה ועכשיו כובעים וחמי צוואר. "הסריגה מרגיעה אותי" - היא משתפת. הידיעה שאני סורגת במטרה לעזור למישהו שמצבו מורכב נותנת לי כוחות להתמודד".