סיפורם של יהודי הודו הוא סאגה עתיקת יומין שנמשכה אלפי שנים. בשנת 1950 ניתן האות לעליה לארץ ישראל. העלייה הראשונה מהודו הייתה של צעירים שהיו בעלי תפיסה ציונית מובהקת וחדורי מוטיבציה. אחריהם הגיעו גם עליות של בודדים ומשפחות.

יהודי הודו לא נתקלו בקשיים ביציאה מארץ מולדתם, אך תיעוד מהתקופה מצייר תמונה קשה על העליות הראשונות שהגיעו ארצה אחרי קום המדינה והעולים הראשונים מקהילת בני ישראל מהודו היו חלק בלתי נפרד מהעוולות החברתיות של התקופה.

בהפגנה חריגה מול בניין הסוכנות בשנת 1951 צוטטו נציגי העולים מהודו באמרם: "איננו יכולים לחיות במדינה בה אפשר להשיג משהו רק אם צועקים או מקימים שערורייה. הרי אתם חיים כאן כמו חיות. איש אוכל את זולתו. לא תיארנו לעצמנו שקיימת מדינה עם יחסים אנושיים ברוטאליים כאלה".

התיאור החריג מטיב לתאר את בני הקהילה שבאו מהודו עם ערכים של חינוך מסורתי והתאפיינו בתרבות של צניעות, דרך ארץ ודרכי שלום. נכון לתחילת שנות ה-2000 התגוררו בישראל 70,000 בני ישראל יוצאי הודו בבאר שבע, ירוחם, דימונה, רמלה ,לוד, יבנה ועוד, אך הקהילה הבולטת והמשמעותית מתגוררת באשדוד.

לאורך השנים ניהלו העולים מהודו בעלי הצביון הייחודי בתוך מגוון העדות שבישראל, חיי קהילה עשירים ומגוונים תוך שהם משמרים מנהגים שהביאו איתם מהודו. משפחות רבות עדיין מקיימות את טקסי ה"מלידה", טקסי חינה מסורתיים, תפילות החג ועוד.

מועדון מוזיקלי קהילתי הפועל במרכז קהילתי עוזיאל ברובע א', מתאר היטב את מאפייני הקהילה. מידי יום ראשון בשעות הבוקר נאספת קבוצה המונה כ-15 חברים לסשן מוזיקלי הנמשך כמה שעות. שלושה מתוך החבורה מנגנים על כלים, שמונה מלווים בשירה כל אחד בתורו, ויש מיעוט של מעודדים וכאלו המגיעים לצפות ולשמוע להנאתם.

הם מתכנסים בסדר ובשקט מופתי כשכל אחד תופס את מקומו תוך הקפדה ניכרת על כללי הריחוק החברתי ולא בכדי: לצעיר בחבורה חצה זה מכבר את גיל השישים והמבוגר בחבורה מלאו שמונים וחמש שנים.

צלצול מהטלפון הנייד של משה מפגווקר (70) מסגיר את סגנונה המוזיקלי של החבורה: מהטלפון בוקעים צלילי שיר מתוך הסרט 'רמאיה וסטאוויה' בכיכובו של ראג' קאפור הבלתי נשכח.

המוזיקה ההודית, שהחלה כחלק בלתי נפרד מחיי החברה והדת כוללת סוגים שונים והפופולרית שבהם היא מוזיקת סרטים, הז'אנר שאותו אימצה החבורה במועדון המוזיקלי המנגנת ושרה להנאתה שירים מתוך סרטי בוליווד הבלתי נשכחים.

תובל משה (79) יושב בראש החבורה, שהתקבצה במרכז הקהילתי ומנגן על בולבול טרנג, כלי מיתר הנפוץ בהודו (משמעות שמו הוא "גלי הזמיר"). "בישראל ידוע הכלי בתור כלי הנגינה האקזוטי שבו השתמשה אהובה עוזרי ז"ל, שלמדה לנגן בו ממוזיקאי יהודי-הודי שהיה המתופף של ראווי שנקר"-הוא מספר. "ניתן לשמוע את עוזרי מנגנת בכלי, בין היתר, בשירם של הדג נחש שירת הסטיקר".

משה עלה בגיל 16 בעליית הנוער לקיבוץ אפק שבעמק זבולון - למקום ובזמן שלא נמצא דורש לנגינה שלו על הבולבול טרנג, אותה למד בצעירותו אצל מורה פרטי בבומביי.

לגעגועיו העזים למוזיקה ההודית נמצא מרפא רק בשנת 1967 אז עלתה לארץ משפחת דן המוזיקלית שאל חלק מבניה חבר להקים הרכב מוזיקה אותנטי שהסתובב ברחבי הארץ וניגן במופעים במרכזים קהילתיים ובאירועים פרטיים.

משה, שאז התגורר בירוחם, עבר לאשדוד לפני שנים רבות ויחזקאל, אחד מבניה של משפחת דן, מנגן אתו עד היום במועדון המוזיקלי שהקימו לעצמם.

את שמשון יונה (85) זוכרים ותיקי אשדוד כהנדסאי בניין שעבד במשך כ-34 שנים במחלקה ההנדסית של עיריית אשדוד. עם צאתו לגמלאות לימד במשך 7 שנים נוספות אנגלית בביה"ס "רעים" שם נהנו התלמידים מהאנגלית המצוחצחת שלו. למרות גילו המתקדם ניכר כי כוחו עדיין במתניו והוא מפליא לשיר שירים מתוך סרטי שנות הארבעים, כאלו שחבריו רק שמעו עליהם.

שאר החברים במועדון, כל אחד בתורו ועל פי בחירתו, שר מתוך סרטי שנות החמישים ועד שנות השבעים, להיטים של זמרים כמו מוחמד ראפ'י, קישור קומאר, מוקש, הזמרת לאטה מנגשקה ועוד.

ליונה שמשון אח צעיר ממנו, בשם אליעזר (66), שאינו מסתפק במפגש הקבוע במועדון ומזמר בקביעות בערבי קריוקי של הקהילה באירועים שונים. אות ועדות לעובדה שהמוזיקה ההודית עדיין פופולרית ומבוקשת בקרב הקהילה.

לצד תובל משה מנגנים צורדקר אברהם (68) ויחזקאל דן (75) על הטבלה ועל הגולקי ושמעון אגורקר ששר להנאתו מחזיק בידיו חנג'ירי, שהם סוג של מצלתיים בנוסח ההודי.

יוצאי הקהילה המבקשים להצטרף למועדון המוזיקלי מוזמנים להתקשר למפגווקר משה: 055-6611174, או למסיל עזרא: 052-4708919