"שלום, אני נוסעת.

אחרי 13 שנים אני עוזבת את גלגל"צ והולכת בעקבות הלב שלי.

אני מנסה למצוא את המילים להסביר והדמעות עולות לי בגרון. מזל שיש לי את ש"י עגנון להתחיל ממנו. "ונדמה היה לי שכל הארץ אשר הלכתי בה וכל השבילים בהם עברתי אינם אלא פרוזדור לבית זה".

מי שעוקב אחריי ובעיקר אחרי הראיונות שאני עורכת באופן קבוע עם המוזיקאים שלנו מ2015 יכול אולי לזהות שההתעניינות שלי במוזיקה וביצירה היא לא רק מהזווית העיתונאית החיצונית, זו הצופה מן הצד שמנסה לשרטט קווים של תרבות.

לאורך השנים ישבתי מול המרואיינים שלי, הקשבתי לקשיים, לפחדים וגם לאומץ לחלום. התרגשתי איתם וגם בכיתי. לפעמים הדמעות יצאו החוצה, הרבה פעמים הן נשארו בבטן והמשיכו ללוות אותי.

על עצמי בכיתי. וכל השאלות ששאלתי, שאלתי בשבילי. כאילו אף אחד לא מאזין. היום אני יודעת.

נהניתי מכל רגע והייתה לי הזכות לפגוש באמת את כולם ולחקור איך, למה וכמה, לקבל השראה. אבל בפנים ידעתי שאני לא יכולה יותר להביט מן הצד. לא על כיסא המראיינת אני צריכה לשבת.

עוד בגן לבנה שיחקתי בתפקידים הראשיים בהצגות וזה המשיך לאורך כל השנים ביסודי עד להצגת הסיום בכיתה ו', אז הודיעו לי: "לשחק לא תשחקי כי די כמה אפשר. צריך לתת הזדמנות לאחרים".

חץ ישר ללב. בכי בימים ובלילות. אבל אמא שלי הלביאה לא ויתרה ופנתה לכל מי שרק אפשר: מנהל, מחנכים, מורים. לא הסכימו לתת לי לקחת חלק בהצגה, גם לא תפקיד פצפון. אבל זרקו לי: את יכולה לשיר אם את רוצה.

שרתי."יד ביד לאורך כל הדרך", עפרה חזה. והדרך ארוכה.

להקות נוער, מחזמר, קולות וצלילים בערוץ 1, כוכב נולד עונה 3. וכל הזמן כותבת שירים ומלחינה.

אודישנים ללהקה צבאית, התקבלתי. אבל גם לגלי צה"ל. טוב, חשבתי לעצמי. לעשות קולות אני יודעת, לשדר לא. אאתגר את עצמי ואלך ללמוד משהו חדש. כשאשתחרר אחזור למוזיקה.

הגעתי לתחנה הצבאית ביפו, מלאת סקרנות וחששות. במקביל להתפתחות שלי כשדרנית חיילת בגלי צה"ל תחנת האם, בגלגלצ מיד פתחו לי דלת ונתנו לי במה.

אחרי אינספור שידורים בשעות הקטנות של הלילה והחלפות בכל הרצועות, בשנה השלישית קיבלתי תכנית משלי, קולות החיילים. מיד כשהשתחררתי הפקידה בידיי דלית עופר היקרה את הגשת רצועת הבוקר "לא בוער" ומגזין המוזיקה הישראלית "המקור".

אחרי תקופה עברתי להגיש בערב את "נעים" הזכורה לטוב וכשנדב רביד הגיע עברתי לשדר מ17 והפכתי לעורכת מוזיקלית מן המניין ולחברת ישיבות הפלייליסט. כשהפכתי לאמא הפסקתי לשדר בערב וקיבלתי את יום שישי, המשבצת המושלמת בשבילי שבה אני פורחת, וכבונוס משמח את התכנית הלילית מדי מוצ"ש.

וככה עברו להן 13 שנים עם מלא שידורים וחברים מדהימים לחיים שהכרתי כאן בגלגלצ. הזדמנות מטורפת להשמיע את הקול שלי ואת הקולות של המרחבים שמהם באתי.

כל כך הרבה אהבה קיבלתי מהמאזינים במהלך השנים האלה. אהבה יומיומית, אהבה שמילאה אותי והחזיקה את הצורך שלי בקהל ובמחיאות כפיים.

אבל בנקודה מסוימת, האהבה הזו כבר לא הספיקה לי. היא הפכה לכלוב של זהב. רגע לפני גיל 30 שטף אותי דיכאון כזה שעימת אותי עם האמת שממנה ברחתי בכל מיני תירוצים ששורש כולם הוא פחד משתק: לבנת את לא עושה מוזיקה.

עוד רגע שלושים.

איפה את.

אני שראיתי בין 80 ל100 סינגלים שיוצאים בכל שבוע ורק מעט מהם משודרים והופכים למוכרים ואהובים. אני שראיתי כל כך הרבה מוזיקאים מנסים וחלומות מתנפצים. אני אנסה גם? ועוד עם שתי ילדות קטנות?

לא יכולתי לשאת את המחשבה שגם אני אעמוד לביקורת ואולי לא יאהבו.

אז היו לי שתי אפשרויות: להמשיך לפחד ולהיות בדיכאון ובמרמור, או לנסות לחלום.

מה שהניע אותי לפעולה היה משפט שאמר לי חבר יקר: תחשבי על הבת שלך. איזו אמא היא רואה. אמא שמוותרת או אמא אמיצה שמנסה, שחולמת.

אז הנה אני חולמת. כבר שנתיים על אש קטנה ואז בינונית ועכשיו היא כבר גדולה מדי מכדי שאשאר בגלגלצ האהובה שלי. אני צריכה ללכת כדי להרגיש את הריק. להתגעגע לאהבה של הקהל כדי לרצות אותה כל כך ולהילחם עליה אבל הפעם כמוזיקאית.

אמנם נדב רביד מנהל גלגלצ נתן לי בנדיבותו את האפשרות להישאר אבל הרגשתי שזה הזמן שלי לעזוב. בטוב.

אני אמשיך להגיש את הפודקאסט עם דורון מדלי שהוא מוצר חוץ תחנתי ועוד פה ושם בגלי צה"ל, בזכות שמעון אלקבץ שלא הסכים לוותר עליי.

אבל את גלגלצ שלי אעזוב בסוף החודש.

עד אז אעלה כאן אנקדוטות ורשמים מהשנים שעברו ועוד יגיעו בהמשך התודות והשמות.

בינתיים אני נושמת עמוק כל שנייה של שידור, מתאפקת לא לבכות, מלאת תודה על הזכות המדהימה שנפלה בחלקי, מתמלאת באהבה שלכם".