33 שנה ניהל יעקוב לוי את תיכון מקיף ה' באשדוד, הוא התחיל כמנהל התיכון מהצעירים ביותר בישראל (28) והוא פורש ממנו כמנהל הוותיק ביותר בארץ.

אלפים של תלמידים עברו דרכו מאז הקים את התיכון מחולות והיום הוא יכול לסכם בגאווה שהתיכון בניהולו, מקיף ה', הוא התיכון המצליח ביותר בעשור האחרון בכל מחוז הדרום מבחינת הישגי התלמידים וזאת כשהרובעים אותם הוא משרת נחשבים לחתך הסוציואקונומי מהפחות חזקים באשדוד.  

הוא מראה הישגים שנה אחרי שנה (95% – 100% הצלחה בבגרויות מידי שנה), דורות של מנהלים, מורים, מפקחים במערכת החינוך גדלו תחת ניהולו , אך הניסיון הרב הזה (נכון לרגע זה) לא הולך להיות מנוצל ע"י הנהגת העיר שמתכוונת להיפרד ממנו יפה אך משום מה לא קוראת לו לדגל.

לא שהוא הגיע לגיל הפנסיה, לא שהוא התעייף, לא שהישגיו פחתו לאחרונה...פשוט היה מי שהציע לו הצעת פרישה והוא קיבל אותה לאחר התלבטויות קשות כדי לבחון קריירה חדשה.

המנהל המיתולוגי של העיר אשדוד מחזיק גם תעודת עו"ד ועם הידע, הניסיון, המגע האנושי שלו  ואהבת האדם שפועמת בו, הוא משתעשע עם רעיונות יצירתיים לגבי עתידו.

ועתידו עדין לא ברור שכן האיש לא קונבנציונאלי במחשבה ומונע מרגש לכן בכל רגע נתון משהו יכול לגרום לו לפנות לנתיב זה או אחר על פי תחושה פנימית שתפעם בו.

את יעקוב לוי הכרתי כשנבחרתי להיות הממונה על החינוך באשדוד (בגיל 26) ומאז שמרנו על קשר רציף. עתה, בעקבות ההודעה על פרישתו, אני מבקש לראיין אותו לאשדוד נט כדי לשמוע חוכמת רחוב חינוכית מהאיש הכי מנוסה בתחום שהעיר אשדוד הצמיחה:

"מה הפספוס הכי גדול שלך?" אני שואל והאיש מפתיע אותי בתשובה: 

הפספוס שלי שהגעתי לגיל פרישה. שאין לי עוד מספיק זמן לשפר וליישם את שעדין לא הספקתי.

במבט של 30 שנה לאחור, על מה אתה הכי מצטער שעשית? מה היית משנה?

"לא הייתי משנה כלום.... אך יש דברים שהייתי עושה אחרת –  למשל היוזמה שלי לבטל את המגמות הטכנולוגיות בתיכון ולקדש את המקיף לתעודת הבגרות.

מדינת ישראל הפכה את התעודה הזאת לעגל הזהב. לא יצרנו בעלי מקצוע איכותיים ויצרנו מצג שרק בעלי תעודת הבגרות נחשבים בישראל ובכך יצרנו זילות למקצועות חשובים.

המנהיגים ומערכת החינוך פשעו  ואני אחד מאלו שטעו. מסתבר בדיעבד שמדינת ישראל זקוקה מאוד לכישורים והידע שהעלמנו מהמפה".

 במה אתה הכי גאה בקריירה שלך?

"אני הכי גאה – שכל היעדים שהצבתי והתובנות שקיבלתי יושמו במהלך השנים בבית הספר.

אני גאה בצוות החינוך המדהים שהלך איתי כל השנים כולל עם השיגעונות שלי (לאורך כל השיחה הוא מזכיר שוב ושוב את הצוות שלו).

אני גאה בהישגים שלהם, באלו שפרצו דרך, אני גאה יום יום כשאני פוגש את בוגרי בית הספר בכל מקום ואפילו במקומות מפתיעים.

אני גאה שתלמיד שלי היה המרצה שלי בלימודי המשפטים, אני גאה בתלמיד שעשיתי אצלו את ההתמחות שלי, אני גאה בפרופסורים שצמחו מכאן בדיוק כמו בכל אזרח שבחר את דרכו הצנועה או השאפתנית ובלבד שהוא אזרח הגון ונאמן למדינה, למשפחתו ולערכים שהוא גדל עליהם".  

אני שואל את יעקוב -  כיצד יתכן שתיכון מוציא 98% – 100% הצלחה בבגרות מתלמידיו, איפה הקצ'?? "מה זה העלמתם מתחת לשטיח את התלמידים החלשים?"

"המערכת שלנו נבנתה באופן כזה שכמעט בילתי אפשרי שלא להוציא תעודת בגרות מלאה!

אנחנו נלחמים עם כל ילד ועוברים איתו כל משוכה בכל שלב. אין דבר כזה שילד לא ישיג בסופו של הליך את תעודת הבגרות. נדיר מאוד שתלמיד יכשל, אלא אם הוא מרדן כי מבחינת יכולת אין תלמיד שלא יכול, צריך פשוט לתת לו את הכלים להצליח וכולם מקבלים את כל הכלים האפשריים".

אם היית שר החינוך של מדינת ישראל, מה היית משנה כאן?

"אם הייתי שר החינוך הייתי משקיע משאבים בחינוך הורים להורות נכונה. בונה מערכת לחינוך הורים - חינם על חשבון המדינה. בעיקר להורים לילדים קטנים שהמוטיבציה שלהם להורות גבוה יותר.

הייתי הופך את המערכת באופן שהתלמידים ייהיו חלק בהחלטות שלה, מקבל משוב מהתלמידים, יוצר מצב שהתלמידים ייקחו את האחריות על התהליכים.

הייתי נותן יותר בחירה לתלמידים בנושאי הלימוד ויוצר גיוון הרבה יותר רחב בהם – כשהתלמידים בוחרים את המקצועות שלהם המוטיבציה שלהם גבוהה יותר  וגם ההישגים שלהם וכך חדוות הלימוד של דברים הקרובים לליבם וכישרונם.

הייתי משלב בתוכנית הלימודים נושאים שיותר פרקטיים לתלמידים ומעניקים להם כלים טובים יותר להתמודדות בחיים כמו יכולת רטורית, ניהול דו שיח, מו"מ, בריאות, תזונה, קבלה, פילוסופיה, תרבות כללית, מנהל עסקים ועוד ועוד .

להבנתי, כל דבר שמלמדים צריך להיות יישומי לחיים.

אבל שתבין, התכנים לא משמעותיים בעיני אלא חשוב יותר הכלים והמיומנויות שאנו מקנים לילדים.

הייתי מבקש מהתלמידים לעסוק יותר בחקר מאשר בלימוד בע"פ או נוסחאות למבחנים.

הילדים לא מבינים למה הם צריכים ללמוד אינטגרליים ודיפרנציאלים, הם צריכים לחקור את המשמעות של הדברים ולא ללמוד בע"פ את הנוסחאות.

הייתי מבטל את הלוח בבתי הספר, מבטל את הכיתה והשולחנות במבנה הקיים ומחליף לישיבה במעגלים או בקבוצות למידה כך שייווצר דו שיח, אינטראקציה בין התלמידים לעצמם למורה.

לפי הבנתי, הידע אצל כלל הכיתה רב יותר מאשר אצל מורה בודד ולכן יש ליצור למידה משותפת ומעשירה. באופן זה השיעור הופך להיות של התלמידים לא של המורה.

שיטת הלימוד הקיימת של קבוצה גדולה מול המורה למעשה מנציחה את הבינוניות. השיתוף מעשיר, מחדד ומאפשר הרחבת הידע הרחק מעבר למורה ונושאי הלימוד המוכתבים.

הייתי עושה פחות בחינות בגרות ומסתפק ב3 בחינות גדולות שבוחנות אשכול רחב של נושאים בכל בחינה.

לפי תפיסתי הבגרות היא לא תכלית הכול (אומר מי שמנצח במבחן תוצאות המבחנים של תלמידיו).

אני מאמין באחריות האישית של התלמידים ולכן גם החלטתי שבבית הספר שלי לבטל את הצילצול כדי להעביר את האחריות של לוחות הזמנים לתלמידים . זהו למעשה בית הספר היחיד בארץ שאין לו צילצול המודיע על סיום השיעור".

מה התוכניות שלך לאחר הפרישה?

"בעיקר לעזור לאנשים, לפתור סכסוכים, לגשר, לעזור לילדים שהסתבכו עם החוק, להציל נפשות ומשפחות. אני מחפש לעשות דברים בהם אוכל לתרום מניסיוני למען החברה וליישם את לימודי המשפטים שלי לטובת אלו שזקוקים לידע זה".

אני שואל את יעקוב אם פנו אליו ממערכת החינוך בעיר כדי שימשיך לשרת/לייעץ/ לתרום מניסיונו ויעקוב לראשונה בשיחה שותק...המבט בעיניו מסגיר את תחושת האכזבה.

הוא לא מוכן להגיד מילה שתשתמע כטריקת דלת, אבל ברור שהנושא עדין בוער בו...שהפרה עדין רוצה להניק...

יעקוב היה ידוע מאז ומתמיד כמי שאומר את כל שעל ליבו, אבל הוא רוצה לפרוש בחן, באצילות ובפעם הראשונה מכל שנות הכרותנו אני מבחין שהוא בורר את מילותיו.

הוא פורש עם ראש מורם- זה לא פשוט אחרי כל כך הרבה שנים לפרוש ללא רבב, עם הישגים מהמרשימים בישראל, עם שיאים שנשברו שנה אחרי שנה, כשאהבת סגל המורים, התלמידים וההורים עוטפת אותו.

בכל שנה ובמשך 33 שנה הוא נפרד מתלמידים שיצאו מבית הספר אל העולם, בפעם  הראשונה התלמידים נפרדים ממנו.

הוא יוצא מדלת המנהל אחרי 33 שנה אל הלא נודע, אל קריירה חדשה, עם דמעות של התרגשות מהמילים החמות שמורעפות עליו, מהזיכרונות האין סופיים, ובמקביל עם תחושה שיש לו עוד המון מה לתת ולהעביר הלאה...

עם רקורד כזה, אין ספק שהוא ירשם כאגדה בספרי ההיסטוריה של העיר אשדוד וכמו כל סיפור אגדה, לומדים להעריך את השפעתה הגדולה רק בפרספקטיבה לאחור.

עוף נשר, חתוך את השמיים.