בחוגי המחול של להקות "d-dance" פעילים במתנ"ס " חרצית",(רובע ח') במתנ"ס ברובע ט' ובמתנ"ס "דקל "(רובע ט"ו) למעלה מ-200 ילדים בגילאי 4 שנים עד 18 המסיימים שנה של פעילות מחול יצירתית. מכיוון שמדובר ב"חוגים" שמועברים במתנ"סים, קל לטעות ולטעון שמדובר במופע 'סוף שנה', אולם המופע קורה אחת לשנה וחצי/ שנתיים ומדובר בעצם ביצירה שלמה.

וקנין מלמדת ומחנכת בנות החל מגיל ארבע. במופע עלו ארבע קבוצות- קטנות (גילאי 5-7) שמביאות את דיקלה לשיא החרדה מכיוון שהיא חוששת שאולי הסחת דעת תהרוס את המופע ולבסוף תמיד הן אלה שגונבות את ההצגה, הקבוצה השנייה היא של בנות "לפני בתמצווה" (גילאי 10-12), הקבוצה  השלישית נקראת "טרום להקה" (13-15) והלהקה הבוגרת (15-19).

בוגרות רבות שרקדו אצל D  השתלבו בלהקות כאלה ואחרות, ציוותי בידור ברחבי הארץ או פתחו סטודיו משלהן, אבל דקלה מודה שהסגנון שלה ספציפי ומיוחד לחיוב ולשלילה ולפעמים קשה להן להשתלב בלהקות אחרות- מבחינת הסגנון השונה והאווירה. היא שומרת על קשר עם הרבה בוגרות שלה שממשיכות להגיע ולהתאמן בסטודיו מידי פעם.

אין לה מפיק ובעלי תפקידים שעובדים למענה וגם את הכוריאוגרפיה היא בונה ב"שטח" מה- FEEL באותו רגע ולא מכינה הכל לפני. דקלה תמיד רוקדת ומציגה את התנועות אבל לאור העובדה שהיא רקדה והייתה פרפורמרית עד גיל 28 היא מיצתה את החלק הזה בחייה. חיידק הבמה לא נעלם אבל היא קוטפת וקוצרת את הפירות של העבודה הקשה שלה ומתמוגגת מכך.

עם השנים סגנונות הריקוד של דיקלה השתנו. כיום היא נחשבת לסגנון מודרני אולם השילוב בין הסגנונות השונים מהם הושפעה במהלך השנים (דאנס, היפ הופ ואחרים) יצרו סגנון ריקוד שקשה לשים עליו את ההגדרה הברורה, ועם זאת מצליח לעורר את הצופים ולגעת בהם, בשילוב המיוחד שהם ויוצר סגנון מקורי.

בכל מופע מציגה דיקלה וקנין יצירה אמנותית חדשה וכובשת וחושפת את הרקדנים לעולם רחב ומאתגר של מחול מודרני. המופע ME הוא מופע הבכורה השמיני,כשמו כן הוא :מופע בגוף ראשון בו מציגה הכוריאוגרפית נגיעות מתחנות חייה,רגשות,תובנות ונתיבי חיים המשלב קטעי וידאו-ארט.
המופע נפתח בריקוד מיוחד המלווה באנימציה שהופיעה על המסך בסנכרון מושלם עם הרקדנים על הבמה. לא רק שקשה מאוד לעשות את התיאום הזה, היא הצליחה לעשות משהו שכוריאוגרפים לא העזו לעשות בישראל עדיין.

וקנין אוהבת לעשות דברים ולצאת עם "דם ברגליים" ו"חבלי לידה" גלויים. ביזע ותחושה של היצירה עצמה עמוק בפנים. היא בחורה פרפקציוניסטית שמצליחה להעביר את עצמה, ואולי את חוסר היכולת שלה לרוקד בעוצמות וברגש דרך הרקדניות. זה לא שהמופעים של וקנין עצובים אבל כדי לגרום לאנשים תחושות היא נוגעת בנקודות קיצון אצל הצופים- שמח מאוד ועצוב מאוד, ותמיד היא מקפידה לסיים באקורד נעים ולא צורם.

אחד הריקודים האחרונים במופע "ME" בנוי על שיר של אדל. החיבור הראשוני של וקנין לשיר היה ממקום של שכול (איבדה אח שנהרג בצבא). השיר מדבר על אובדן של גבר. מאידך, כל אזרח במדינת ישראל איבד או מכיר מישהו שאיבד. היא התחילה לבנות את הריקוד בסופו של יום הזיכרון. היא ראתה את הגעגוע לגבר שמתואר וגלוי לכל בשיר כשכול- אובדן של אדם קרוב, אבל לא לקחה את זה כמחווה לחיילי צה"ל או משהו כזה.

דקלה שמה דגש על כך שהריקודים והשירים לא יהיו מפורשים לקהל הצופים כתשובה אלא מציגה את הקטעים מהחיבור האישי שלה, כאשר היא מותירה את הריקודים מופשטים- לא מוחשיים כדי שכל צופה יוכל להתחבר ולקחת את הרגש שנובע מהמוזיקה והריקוד העצמתי למקום האישי שלו.

הלן גלבר, הממונה על המרכזים הקהילתיים ביקשה להודות לפנינה נח המנהלת של מתנ"ס "חרצית",(רובע ח') לרפי מיכאלי -מנהלו של המתנ"ס  ברובע ט' ולדוד ביטון מנהלו של מתנ"ס "דקל"(רובע ט"ו).לדבריה של הלן, " דיקלה וקנין הכוריאוגרפית,היוצרת ומנהלת הלהקה, שהקימה לפני 15 שנים את בית הספר למחול D-DANCE  אחראית לפעילות מחול משמעותית עם ילדים,בני נוער ובוגרים וניכר כי החניכים אוהבים ומעריכים את המקצועיות והמסירות שלה".  

הקהל הגיב בהזדהות ובהתרגשות לקטעי המחול ,שהציגו תמונות חיים  כגון:חלומות, אובדן, תאוות בצע, אושר והתחלה חדשה- סצנות חיים שכולם נחשפים אליהם.

קרדיט צילום: גל זהבי