כשליאוניד פטשקה פרסם בתוכניית פסטיבל "סופרג'ז אשדוד 2017" את המופע המבטיח "כשקלאסיקה פוגשת ג'ז - יורם זרביב ולאוניד פטשקה במופע אינטימי", אף אחד לא האמין עד כמה אינטימי זה עומד להיות. ביום שלישי בשעה 18:00, מועד תחילת המופע האינטימי בבית אריה קלנג, נעמד יורם זרביב, גיטריסט נפלא ואדם מקסים, והתנצל בפני הקהל שפטשקה כנראה יאחר "כי הוא עסוק בכל מיני עניינים של הפסטיבל". עוד הודה זרביב הנבוך כי הוא "באמת מקווה שפשטקה יגיע מתישהו ואז ננגן יחד משהו. לא יודע מה בדיוק, נאלתר". פרשנות: לפטשקה לא היה זמן לערוך חזרות לקראת הפסטיבל או להתייצב למופעים בהם הוא מופיע בפסטיבל, כי הוא היה עסוק בעניינים של הפסטיבל. וזו, אם תרצו, תמצית ההוויה של פסטיבל סופרג'ז.

עוד חוזר הניגון

זה אולי הזמן להזכיר שבשנה שעברה, בפסטיבל "סופרג'ז 2016", התקיים אותו מופע בדיוק, באותו מקום בדיוק, שאליו פטשקה דווקא הגיע. בכלל פשטקה אוהב לחזור על מופעים ולהזמין את אותם אורחים שוב ושוב לפסטיבל שלו, כמו למשל משפחת קרלינג השוודית, שהאטרקציה העיקרית שלה היא נגנית טרומבון שמנעימה לקהל את זמנו כשלרגליה גלגיליות. כמה זה טוב שיש חברים וכמה נחמד שיש תקציב עירוני שמאפשר להזמין אותם שוב ושוב.

אז זה שפשטקה הופך את הפסטיבל שלו לקרקס עם גלגיליות זה לא חדש. אבל לא להגיע למופע שהוא שותף לו? כנראה שהוא ממש עסוק, כי זה באמת שיא חדש. וזה מדהים כי הרי פטשקה הוא הרבה יותר מאשר רק הפנים של הפסטיבל. לעיתים נדמה שפטשקה הוא המוציא והמביא היחיד של הפסטיבל שלו, זה שחייב להיות נוכח על הבמה בכל אחד מהמופעים בפסטיבל שלו ולשים בצל גם את השמות הגדולים שהוא מקפיד לשבץ, אחד בכל שנה, בליין־אפ העמוס שלו. אז איך אפשר לקיים מופע - ועוד כזה מהז'אנר הזוגי והאינטימי - בלעדיו?

אני גיטרה

ובכן, כנראה שדווקא אפשר. פטשקה לא הגיע וזרביב יצא לדרך וניגן נפלא כהרגלו, כשרק המקלדת החשמלית המיותמת שלצידו מזכירה במשך כל ההופעה שזה אומנם אמור להיות מופע אינטימי, אבל לא עד כדי כך. וישנו גם צד שני ל"אינטימי" - הקהל. בבית אריה קלנג לא ציפו כנראה לכל כך הרבה קהל, כי הסתפקו בהצבת ארבע שורות של כיסאות בלבד. וכך בעשר הדקות הראשונות של המופע ליוו את הנגינה המעודנת של זרביב קולות חריקה וסחיבה של כיסאות, פועל יוצא של מאזינים שניסו למצוא פתרונות לאמצעי ישיבה בחדרים סמוכים.

אבל זרביב פיצה על הכול. הגיטריסט האשדודי הבינלאומי נתן מופע נהדר של מוזיקה קלאסית וספרדית, מסביר לפני כל קטע על היצירה שניגן וגם על המלחין של אותה יצירה. בלט הסיפור על הפסנתרן והמלחין אנריקה גרנדוס, שזרביב ניגן את יצירתו "ריקוד ספרדי מספר 5". אותו גרנדוס, מתברר, הלך לעולמו באופן טראגי לאחר שספינתו נטרפה בים והוא קפץ מסירת ההצלה בניסיון להציל את אשתו שנפלה ממנה. "מה המסקנה?", שואל זרביב את הקהל המעט נבוך, בעיקר משום שרובו הגיע עם אשתו. גם זרביב בעצם, אז הוא החליט להפסיק להתלוצץ עם צופיו ולעבור לקטע הבא.

תראו מי בא

ב־18:45, 45 דקות אחרי תחילת המופע, מגיע פשטקה ומפריע לזרביב באמצע פרלוד לגיטרה של וילה לובוס. יש שיר יפה נורא בשם "השושנה נובלת" (שאהוד מנור כתב פעם למוזיקה של וילה לובוס ואילנית שרה ברגש רב) - אז זה בדיוק מה שקרה למופע האינטימי והנפלא של זרביב כשפטשקה הגיע. ברגע שהסטאר עם חליפת העור השחורה, הזהב, הנצנצים והסלולרי ביד עלה על הבמה, גם זרביב וגם הקהל (חלקו לפחות) איבדו את זה.

פטשקה הפציר בזרביב להמשיך לבדו, אבל זרביב התעקש שיעלה לבמה. פטשקה נעתר ועלה, אבל לא לפסנתר המיותם אלא דווקא למיקרופון של זרביב. הוא לא התנצל שלא הגיע בזמן, אלא הסביר שהוא נורא עסוק ויש לו מחר קונצרט סולד אאוט שהוא מרכז הפסטיבל, עם כוכבים בינלאומיים מכל רחבי העולם, כולל "נגן הסקסופון האגדי ביל אוונס".

אם עד עכשיו זה היה מצחיק ומגוחך, עכשיו זה הפך להיות סתם מרגיז. השימוש של פטשקה במילה "אגדי" לאורך כל שנות הפסטיבל הוא מוגזם, מיותר ויוצר זילות - במיוחד כשהוא מדבר על נגן בעל שם אבל לא אגדי בכלל כמו הסקסופוניסט ביל אוונס. נכון, היה ביל אוונס אגדי - אבל זה לא ביל אוונס הזה, אלא נגן הפסנתר המנוח בעל השם הזהה. ביל אוונס שהגיע לאשדוד הוא אומנם סקסופוניסט טוב מאוד בעל קריירה מרשימה, שאף ניגן עם מיילס דייויס פעם (ודייויס אפילו אייר את עטיפת אלבומו הראשון), אבל בשום קונסטלציה מוזיקלית הוא לא אגדי.

"ראיתי את ביל אוונס עכשיו ברוגוזין", אומר פטשקה לקהל בקלנג כשהוא מנסה לא לחזור על המילה "אגדי" אבל עדיין להעביר את התחושה האלוהית שהוא חש. "אתם יודעים מה זה עבורכם שביל אוונס מטייל ברוגוזין? זה כמו שמייקל ג'קסון נמצא שם".

מממממ, בדיוק.

בולען ואין בלתו

ופטשקה ממשיך לדבר ולדבר. הוא מספר לקהל שבשנה הבאה הפסטיבל שלו יחגוג עשר והוא כבר אחד הפסטיבלים הגדולים והחשובים בעולם. ובאותו זרם מחשבה לא מציאותי, לא שגרתי ולא קשור הוא מספר לקהל על הטיול האחרון שלו למרוקו, עד כמה נהנה שם, שהאוכל שם נפלא והאנשים מדהימים. מימינו יושב יורם זרביב, מביט בו כלא מאמין, וחיוך של אימה וחוסר אמונה קופא על שפתיו.

"ליאוניד, ננגן משהו?", הוא מציע לבסוף בניסיון לעצור את הלהג האינסופי. 

"אה", אומר האגדי כמעט באכזבה, "אתה גם רוצה שננגן משהו?".

ומה שמגיע אחר כך הוא המשך הברברת באמצעים אחרים. המוזיקה של פטשקה היא הכול חוץ מאינטימית, ומה שאמור היה להיות דיאלוג בין גיטרה לפסנתר הוא בעצם מונולוג פרוע של אצבעות ומרפקים שמכים ללא רחם בקלידי הפסנתר החשמלי, מזכירים למי ששכח שהג'ז הפטשקאי הוא פירוטכניקה ותו לא. וזה חבל, כי דווקא במופע אינטימי כמו זה הייתה לפטשקה הזדמנות נדירה להפגין את כישוריו כמוזיקאי ולא כפרפומר שהוא.

זרביב עשה מאמצים להצטרף למהומה, אבל פטשקה הוא בולען ואין בלתו. קטע ראשון נגמר וזרביב לא מתייאש ושואל את פטשקה אם יש לו זמן לעוד קטע. פטשקה לא נראה ממש בעניין, אבל הקהל - שדווקא אוהב את פשטקה והקרקס שלו - מפציר בו להישאר. אם יש משהו שפטשקה לא יכול לעמוד בו זה אהבת הקהל.

בקטע השני זרביב מחליט להוביל ופטשקה לאורך דקות אחדות מלווה אותו מבלי להאפיל עליו - אבל בשלב מסוים הוא נשבר ומתחיל להשתולל שוב על הקלידים, למגינת הגיטרה של זרביב. כשהם מסיימים ופטשקה עומד לעזוב, גם הקהל קם ממקומו. לא ברור אם זרביב רצה לסיים את המופע אף הוא או להמשיך, אבל העובדה שהקהל קם מביאה לסיום המופע הזה לאחר שעה בלבד. חבל, כי אפשר היה לתקן את הנזק שפטשקה גרם למופע שלא הגיע אליו מלכתחילה.