״שבע השנים של אבשלום״  הוא סרט דוקומנטרי חדש של דוד אופק ועמית עזז, שמשודר ב VOD - משרטט את שנות הקריירה הקצרות של האמן אבשלום בפריז עד למותו בטרם עת, עוד לפני שמלאו לו 29.

מאיר אשל נולד באשדוד בשנת 1964, בן זקונים מתוך ארבעת ילדיהם של אלי ואדל אשל. לאחר שירותו הצבאי (שירת כטכנאי מטוסים בבסיס חיל האוויר בחצרים), עבר להתגורר במבנה שבנה בדיונות של חופי אשדוד יחד עם מספר חברים, והתפרנס ממכירת משקאות ותכשיטים.

אבשלום סיפר לימים - "את הבית הראשון שלי בניתי כשהייתי בן עשרים: השתחררתי מן הצבא במצב רע מאוד והלכתי למדברלא ידעתי אז כלום על אמנות, הכרתי רק את השם פיקאסו אבל מעולם לא ראיתי עבודות שלו. במשך שנה בערך חייתי עם בדויים בסיני, הייתה לי פנטזיה על חיים במדבר. עד שהבנתי שזה לא מספק אותי. מתקופה יצר אשל דגמים עשויים עץ ונייר של סכין, מזלג, כף וכפית, התלויים בעזרת חוט בתוך קופסת קרטון כמעיין ממצאים אתנוגרפיים.

בשנת 1987 נסע לפריז, כדי למכור תכשיטים ברחוב ומשם להמשיך לנדוד .

אבשלום, או בשמן המקורי האשדודי – מאיר אשל - הגיח לפריז משום מקום, ללא השכלה אמנותית או ניסיון. שם הוא שינה כיוון בזכות הדוד (אח של אביו)  איש הבוהמה הצרפתית ובעל השפעה גדולה בתחום האומנות הוא עבר לגור אצלו בבית ומשם כל הדלתות שלו נפתחו. בפריז היה לו יח"צ מעולה - שם הגדירו אותו כילד פלא שניחן בכישרון רב.

למה החליף את השם לאבשלום? כי הדוד בבוהמה הפריזאית אמרו לו שהוא דומה לציור מפורסם של אבשלום המקראי,  הבן של דוד המלך.

אותו הדוד מפריז היה  הוא גם האיש ששלח את אבשלום ללימודי אמנות בבית הספר הגבוה לאומנויות פריז־סרז׳י (שמהם סולק במהרה). בתקופה קצרה זו הכיראבשלום  את האמן הצרפתי הידוע כריסטיאן בולטנסקי, שעודד את עשייתו האמנותית וכן תפקד עבורו כמורה לאחר שעזב את הלימודים.

בשנותיו הראשונות בפריז הציג אבשלום עבודות מבוססות על אובייקטים שבנה וחפצים צבועים לבן, שנראים כאילו קפאו בזמן.

במיצב "חדר בודד" (1987), לדוגמה, שהוצג בתערוכה קבוצתית ב"וילה אלזיה" בפריז, הציג אבשלום חלל מגורים שרוקן מכל ממד אישי. הקירות והרהיטים הבסיסיים שנותרו בו נצבעו בצבע לבן, שהעניק לחלל מראה נזירי. משנת 1988 ואילך החל אבשלום לייצר בעצמו חפצים ואובייקטים כאלו. ב"הצעה למגורים" (1990) לדוגמה, יצר מיכל לבן ובו סודרו אלמנטים גאומטריים עשויים עץ קרטון וגבס וצבועים לבן.

הרעיון של התאים וכל מה שמסביב, תפס חזק - כפרויקט שאפתני־סגפני שנועד עבורו ומעלה את השאלה - כיצד חפצים כובלים אותנו במהלך חיינו.

אולם בו בזמן שהוא מדבר על להשתחרר מרכוש כובל – הוא מביע את חלומו לרכוש להוריו בית, שגרו בדירה שכורה.

תחילת הסף של אבשלום:

בשנת 1989 גילה אבשלום כי הוא נושא את נגיף ה-HIV בדמו. בנוסף, סעד את דודו, שנפטר אף הוא ממחלות הקשורות לנגיף.

בשנת 1991 עבר להתגורר ולעבוד באיטליה ששימש בעבר את הפסל ז'ק ליפשיץ. באותה עת כבר התפרצה מחלת האיידס בגופו של אבשלום.

תחת הידיעה על מחלתו, וכשהוא מסתיר אותה מרוב מכריו, החל אבשלום ליצור פרויקט גדול ממדים שבבסיסו בנייה של שישה מבני מגורים שתכנן עבור עצמו. מבנים אלו, אותם כינה "תאים", יועדו להיות מוצבים בשישה מרכזי ערים ברחבי העולם (פריז, ציריך, ניו יורק, תל אביב, פרנקפורט וכנראה טוקיו) ולהוות, כדברי אבשלום בית ה"תפור לפי מידותיי".  אבשלום העיד כי העיצוב האנונימי של האדריכלות נועד ליצור ניכר "עד שהקיום שלי בו יהיה ממשי יותר מתמיד. בעצם העובדה שאחיה בו, אצור אי-סדר במבנה; בעצם הנפח שאתפוס בו, חיי יתעצמו".

מטרתם הייתה לתפקד, לדבריו, כ״וירוס בתוך העיר״: מבנים לבנים בצורות שונות, פונקציונליים ומינימליסטים. ההדהוד לאדריכלות מודרניסטית בלבן בוהק הייתה אמורה לעמוד כניגוד לכאוס האורבני, ולאפשר לאבשלום לקיים חיי בדידות, שלטעמו מהווים כדרך למציאת כנות.

בשנת 1992 הוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכת יחיד שלו. לרגל תערוכה זו הגיע אבשלום לראשונה לישראל מאז עזב אותה. בין המוצגים הבולטים בתערוכה הייתה העבודה "הצעה למגורים" (1992), ו "תא מס' 1" (1992).

כל ששת ה"תאים" נבנו כאב טיפוס בגודל 1:1 על פי תוכניותיו של אבשלום והוצגו כמכלול בתערוכת היחיד האחרונה של אבשלום במוזיאון לאמנות מודרנית של פריז בשנת 1993.

מבין ששת ה"תאים", רק שנים נבנו בפועל. לצד "תא מס' 1", שהיה אמור להיות מוצב ברובע השלישי בפריז, אולם לא הוצב עקב בעיות רישוי.

ב-10 באוקטובר 1993 נפטר אבשלום ממחלה הקשורה לנגיף האיידס בשנת 2010 הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו במרכז לאמנות עכשווית KW בברלין ובהולנד (2012) ובביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו בתל אביב (2013)  ועוררה התעניינות מחודשת ביצירתו.

ב-29 במאי 2022,  עלתה הקרנת הבכורה של הסרט "שבע השנים של אבשלום", בסינמטק תל אביב. הסרט זכה ב"פרס חבר השופטים" בפסטיבל הסרטים הדוקומנטריים הבינלאומי דוקאביב 2022

מאיר אשל, מת כאבשלום כשהוא כמעט בן 29, אחרי שהסתיר מרבים את עובדת מחלתו. הסרט מציף מחדש את קשר השתיקה שהיה סביב מחלת האיידס בשנות ה־90 ואת הקורבנות הרבים שגבתה, בעיקר מהקהילה ההומוסקסואלית. סוגיה נוספת שמעלה בולטנסקי היא האפשרות שאבשלום נדבק במחלה מדודו, אולם היא נותרת פתוחה בתום הסרט.

הסרט מלווה בראיון מצולם עם אבשלום - ככל הנראה מתוך ידיעה שהוא עתיד למות בקרוב, ומתוך רצון להשאיר אחריו משהו.

״אם אני מת, האם עשיתי מספיק? האם אמרתי מספיק? זה הדבר שמטריד אותי יותר מכל דבר אחר״.

במהלך הסרט עולה בפני המשפחה דילמה מעניינת - לאיזה מוזיאון למכור את היצירה המקורית של הבן שלהם - ״תא מס׳ 1״ –האם למוזיאון ישראל בירושלים או ל־MoMA בניו יורק, שמעוניינים שניהם ברכישתה. (ההחלטה לבסוף הייתה לטובת מוזיאון ישראל שרכשה את היצירה לפני כשבע שנים).

שבע השנים של אבשלום

בימוי: דוד אופק ועמית עזז

ישראל, 2022; 60 דקות