האמנית אירינה לבשנקו (41) נולדה במוסקבה למשפחת דזיאקביץ' (שם נעוריה שבו היא חותמת על תמונותיה עד היום) לאב אמן ולאימה מתמטיקאית. בהיותה בת 11 עלתה לישראל עם כל משפחתה בגל ההגירה הגדול מברית המועצות ואחרי שלוש שנים בבירה עברה להתגורר באשדוד בה היא מתגוררת מאז עם בעלה לאוניד ושלושת ילדיהם: איתן, עילי ואמילי.

אירינה מעידה על עצמה כי ציירה מאז שהייתה ילדה קטנה ומספרת כי חבריו של אביה, ציירים מוכרים ומצליחים היום בעולם, ניבאו לה גדולות בדרכה היצירתית. אולם לגורל יש חוקים משלו ובהיותה בת 33  אירינה לקתה במחלה קשה.

כך, באמצע החיים, מאבק במחלת הלוקמיה הציב את אירינה מול אתגרים יום יומיים לא קלים עד להחלמה. בתקופה קשה זו, המוזה דממה למשך שנים רבות מידי. כיום, לאחר החלמה ממושכת חזרה לציור כדרך של ניסיון לחזור לעצמה, לא רק במובן הבריאותי והתפקודי של המילה, אלא גם במובן המופשט הרוחני יותר - לחזור לעצמה.

מזה מספר שנים אירינה מציירת תחת הדרכתו מלאת ההשראה של ויקטור קינוס בסטודיו במרכז הקהילתי "דיונה" וניכר שהכישרון הגדול והתשוקה לציור לא אבדו לה במשך שנות ההפסקה שנכפו עליה ואולי אף השתבחו עם ניסיון החיים וההתמודדות עם הקשיים שחוותה במשך שנים אלו. היום יש לה מה לספר לעולם.

כמי שהאמנות עזרה לה להשתקם ממחלה קשה, החליטה אירינה שהיא רוצה לעזור לאחרים והלכה ללמוד שיקום באומנות במכללת בית איזי שפירא מטעם אונ' בר אילן. כיום היא עוסקת בשיקום באומנות ורואה בעבודה זו  שליחות.

בדרך כלל ביצירותיה באים לביטוי מגוון רחב של נושאים, נוף, טבע דומם ודיוקנאות והתכנים עוסקים בדילמות אישיות ואנושיות בסגנון שהוא על פי רוב אימפרסיבי המשלב מהירות וכוח ומבטא רגישות לצד אופטימיות. 

בציורה "וינסנט שלי" היא חשה מן הזדהות עם וינסנט ואן גוך, הצייר "המשוגע", שכל רצונו בחיים היה פשוט  לצייר. בנוסף, הציור מהווה עבורה תזכורת להזדמנות שזכתה בה לחיים שאחרי ההחלמה ובחיים האלה תמיד יהיה לאמנות מקום מרכזי.

לדבריה, ההשראה מגיעה אליה מכל מקום, היא פשוט מתבוננת "פנימה ואז החוצה - אפשר גם הפוך...תלוי במצב הרוח. העולם הוא מגוון, אין סוף לוואריאציות". אירינה מרשה לעצמה לחלום ומאפשרת לחלומותיה להתקיים.

ממש היום (יום רביעי, 18.03.20) הייתה אמורה להיערך פתיחה חגיגית לתערוכת היחיד שלה "בחזרה לעצמי" ב-"דואט" - הגלריה העירונית לאמנות, שנדחתה למועד לא ידוע עקב הנחיות הממשלה למניעת התפשטות הקורונה בישראל.

אמנם חלומה על פתיחת התערוכה נדחה במעט, אך עתה נוסף חלום על סטודיו פרטי משלה שיאפשר לה להמשיך ליצור וגם לעסוק בטיפול באנשים דרך אמנות. "אני קשובה לעצמי ולעולם סביבי ולא מוותרת ולו על רגע אחד מחיי -לא עוד", היא אומרת.