הזריקה ניתנה לה על ידי רופא מתמחה בבית החולים בפיקוחו של רופא בכיר. במהלך הניתוח, נכנסה למצב של דום לב ושל הפסקת הנשימה. בוצעה בה החייאה, אשר ייצבה את מצבה. לאחר סיום הניתוח וסגירת הבטן הועברה לבדיקת CT, אשר הראתה כי חדר אוויר למוחה. היא הועברה לטיפול בחדר לחץ, ואולם הנזק אשר נגרם בינתיים למוחה היה בלתי הפיך.

במסגרת התביעה נטען לקיומה של רשלנות רפואית אפידורל, שכן אילו היה מאבחן הצוות הרפואי את חדירת הנוזל לשכבה התת-עכבישית בזמן, כפי שניתן היה לו ננקטו פרקטיקה ותשומת לב ראויים, היה נמנע מהמשך הזרקת חומרי ההרדמה, ובכך היה נמנע הנזק הכבד שאירע.

מומחה רפואי העיד כי בכ-2.5% מן המקרים של הרדמה אפידורלית יהיה מיקום המחט שגוי ובכ-0.2% מן המקרים יתרחש שוק ספינלי. לפיכך, עצם מיקומה השגוי של המחט, הוא לבדו, אינו מצביע בהכרח על קיומה של התרשלות. אין פירושו של דבר שלא היתה התרשלות של הצוות הרפואי.

במסגרת התביעה עלתה השאלה האם הייתה האישה מסרבת לניתוח הקיסרי ולהרדמה האפידורלית לו ידעה על הסיכונים שבטיפולים אלה. בית המשפט החליט כי, שלאור נחיצות הניתוח בדחיפות, ונוכח ההסתברות הנמוכה לאירועים דוגמת האירוע שאירע, אין להניח שהאישה הייתה בוחרת לוותר על הניתוח הקיסרי ועל ההרדמה האפידורלית. זאת, גם נוכח הסיכונים בלידה וגינאלית במצב עכוז ולאור העובדה שהיא עברה בהצלחה ניתוח קיסרי בעבר. במצב דברים זה, יש לדחות את הטענות בדבר אחריות לתוצאות הניתוח וההרדמה, ככל שאלה מסתמכים על העדר הסכמה מדעת לניתוח ולהרדמה.

התובעים טענו כי נטל השכנוע כי לא היתה רשלנות בזריקת אפידורל מוטלת על בית החולים.

בית המשפט ציין כי העברת נטל השכנוע אל הנתבע עקב התרשלות בעריכה ובשמירה על רשומות רפואות, התפתח בפסיקה עם השנים. תחילה נקבע שהעברה כזו של נטל השכנוע תתקיים כשלא נערכו רישומים רפואיים מקום שהיתה חובה לקיימם (ראו, לדוגמה, ע"א 612/78 פאר נ' קופר לה(1), 720). כן נקבע, שהיא תתקיים במצב שנערכו רישומים רפואיים, אך אלה לא נשמרו (ראו, לדוגמה, ע"א 6330/96 בנגר נ' בית החולים הכללי ע"ש ד"ר הלל יפה, פ"ד נג(1) 145).

העברת הנטל תתקיים גם כשהרישומים שנשמרו הם חסרים, לא מדויקים או סותרים. כך, כאשר בפרשת בנגר (ע"א 6330/96 הנ"ל), היתה חשיבות לשאלה מתי בוצעה פעולה מסוימת, בעוד שברישום לא צוינה השעה המדויקת, אלא צוינה שעה "עגולה", המתיישבת גם עם גרסת התובעת וגם עם זו של הנתבע. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט, שקיימת הנחה שהפעולה בוצעה בשעה הנטענת על-ידי התובעת, אשר מתיישבת גם היא עם "השעה העגולה", כאמור לעיל. הנטל להוכיח שלא כך היה הוטל על הנתבע. במקרה אחר, בו היתה חשיבות לתאריך בו בוצעה בדיקת דם מסוימת - האם בוצעה לפני לידה או אחריה - אך התגלתה סתירה בין שני מסמכים שנמצאו בחומר הרפואי של בית החולים, קבע בית המשפט שיש להעדיף את התאריך הנוח לתובעת (ע"א 6643/95 כהן נ' קופת חולים, פ"ד נג(2) 680).

במקרה אחר בו היתה מחלוקת בשאלה אם תשניק שעברה קטינה שסבלה משיתוק מוחין היה חמור או קל, נתבקשו מסקנות שונות משני מסמכים, האחד גיליון הניתוח והשני דו"ח סיכום המחלה. בית המשפט קבע כי במקרה של אי התאמה ברישומים, אשר אינה מוסברת, יש לזקוף את הסתירה לחובת הנתבעים (ע"א 7705/98 המרכז הרפואי סורוקה נ' כהן, פ"ד נה(5) 913)

לבסוף, נטען כי העובדה שזריקת ההרדמה ניתנה על ידי המתמחה, מהווה התרשלות.

בית המשפט פסק כי לא היו ראיות משכנעות על פיהן יכול היה בית המשפט לקבוע שהמתמחה לא היה בעל ידע וניסיון אשר הצדיקו את הבדיקה והטיפול שנעשו על ידו, כשרופא בכיר עומד לידו ומפקח על פעולותיו. בהקשר זה צויין כי למתמחה היה בעת המקרה ותק רב של עשרות שנים, בהן עסק בנושא ההרדמה כרופא מומחה בחו"ל. התמחותו בארץ באה על רקע רצונו לקבל תואר של מומחה בהרדמה בישראל. לא הובאו גם כל ראיות שיצביעו על כך, שאין זה מקובל או ראוי שזריקה כמו זו הנדונה תינתן על ידי מתמחה, בין אם בהשגחת רופא מומחה ובין בלעדיה.