מאת נורית לאמעי 20.5.2020

בשנת הלימודים תשע"ה (2014), הזניק משרד החינוך את "התוכנית להתפתחות אישית ולמעורבות חברתית". מדובר בתוכנית האמורה לשלב כישורי חיים עם חינוך חברתי וקהילתי, וכן להכשיר את התלמיד לקראת "חיי אזרחות פעילים ויצרניים". התוכנית קבעה את סך השעות בהן מחויב כל תלמיד תיכון במשך שלוש שנים, בחלוקה לפעילות אישית ולפעילות קבוצתית, והיוותה תנאי סף לקבלת תעודת בגרות.

התוכנית למעשה מחייבת נערים מכיתות י'-יב' להשתתף ביוזמות חברתיות (כיום מוצעת התוכנית גם לחטיבות הביניים). מבקריה של התוכנית טענו (ואף ממשיכים לטעון) כי הגדרת התוכנית כתוכנית חובה, שומטת את הקרקע מתחת לערכים החיוביים אותם היא לכאורה מנסה לקדם. עוד מלינים המתנגדים על היקף השעות הרב אותו נדרשים התלמידים להשקיע, בעיקר כשמדובר בפעילות המתקיימת מעבר לשעות הלימודים המקובלות.

טענות הביקורת הן אכן טענות כבדות משקל: על פניו, הקונספט של "התנדבות-חובה", נראה כאוקסימורון שאינו יכול להתקיים. אולם בבואנו לדון בביקורת, צריך להתחיל עם בחינתה של מטרת מערכת החינוך בישראל. כבר מהגדרת התהליך כ"חינוך" ולא כ"הוראה" או למידה", ניתן להסיק כי מצופה ממערכת החינוך, להוות גורם המקנה ערכי יסוד ומיומנויות חיים לתלמיד ולא כזה שתפקידו להקנות ידע בלבד.

בחוק החינוך הממלכתי התשס"ד, 2003, נכתב כי מטרתה של מערכת החינוך היא:

"לטפח מעורבות בחיי החברה הישראלית, נכונות לקבל תפקידים ולמלאם מתוך מסירות ואחריות, רצון לעזרה הדדית, תרומה לקהילה, התנדבות וחתירה לצדק חברתי במדינת ישראל".

מקריאה בחוק, נראה מתחייב כמעט מצד משרד החינוך, לעגן את תחום המעורבות החברתית והאזרחית, כאבן יסוד ותחום לימודים מוגדר ומבוסס כחובת השתתפות לתלמידים. אל לנו להתייחס לנושא כאל פעילות התנדבותית הנתפסת לעתים, בעיניי התלמיד, כפעילות "העשרה", אשר לא מהווה חלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים. פעילות העשרה יכולה להיעשות, אך יכולה שלא. אולם אם משרד החינוך רוצה לעודד תרומה לקהילה, ראוי כי תבוצענה התאמות בדרישות משרד החינוך להשתתפות התלמידים, כך שהפעילות תבוצע, לפחות בחלקה, כחלק ממערכת השעות של תלמידי החטיבה העליונה.

הוראה שהפכה להרגל

חיוב תלמידים בשעות תרומה לקהילה, דומה במידת מה לתהליך שהתרחש בצה"ל לפני מספר שנים, עת נהגתה תוכנית מתאר לשיפור הכושר הקרבי והגופני בקרב משרתי הקבע, ועידוד תהליכים מקדמי בריאות וצמצומן של מחלות כרוניות. כחלק מהתוכנית, הוחלט כי כל משרת קבע יבצע פעמיים בשבוע אימון גופני. בתחילת התהליך, היה מצופה ממשתתפי התוכנית לבצע את האימונים הגופניים לפני או אחרי שעות הפעילות, אולם ככל שהתהליך קרם עור וגידים, ומובילי התוכנית ביקשו להטמיע את הנושא כחלק אינטגרלי מסדר יומו של איש הקבע, הוחלט לבצע אימון גופני מרוכז ביחידות, כחלק מלוח הזמנים המוגדר כשעות פעילות. אט אט, הוטמע נושא הכושר הגופני, שהחל כפקודה מחייבת, ומשם חלחל לסדר יומו הקבוע של איש הקבע המצוי, שהבין את חשיבותה של הפעילות ותרומתה לבריאותו, ומכאן, נרשמה מגמת עליה בביצוע הפעילות הגופנית, גם במתכונת אישית ובזמן הפרטי של איש הקבע.

מדוע בעצם היה צורך מצידה של מערכת החינוך לחייב את התלמידים לשעות תרומה לקהילה? מה קרה לחברה שלנו ולדור הצעיר שלנו, שצריך לחייב אותו בצו לבלות כמה שעות בשבוע בעזרה לאחר? הנוער שלנו אולי מעט התרחק מן הערכים החשובים לחברה, והוא צריך מעט עזרה מלמעלה כדי להחזיר אותם לשגרה שלו.

המושג  של "ערבות הדדית" נדמה כאילו נוצר ונקבע בהתאמה ייחודית לחברה הישראלית. גם בעיצומה של המאה עשרים ואחת, כשהעולם הולך והופך לכזה המעודד התפתחות וצמיחה אישית, בישראל הצמיחה החברתית, העשייה המשותפת, טובת הכלל, הרעות והערבות ההדדית, עדיין מהווים ציר מרכזי בשיח החברתי בישראל. בחברה הישראלית כיום מתקיימים פרויקטים ותהליכים ייחודיים ושונים מאלו הקיימים במרבית החברות המערביות כיום. לא בנקל נוכל למצוא ארגונים וולונטריים, יוזמות מקומיות, "שנת שירות" במדינות אחרות.

למרות הכל, המעורבות החברתית מהווה ערך בסיסי לקיומנו כחברה בישראל. משכך, ראוי שתלמידי החטיבה העליונה, שהם חיילי ואזרחי המחר, יכירו ויעמיקו ביסודות נושא המעורבות החברתית והאזרחית. הנחת התשתית הערכית בקרב תלמידים אלו, מוטלת בין היתר גם על מערכת החינוך. תעודת הבגרות מהווה נקודת ציון ראשונה בעיצוב עתידו של התלמיד ומכאן, שגם אם תחילתה של המעורבות האישית, תחל ממקום של חובה לימודית, תהיה זו מערכת החינוך שתאפשר עשייה והשתתפות לכלל תלמידיה ולא רק לאלו החפצים בכך..

נורית לאמעי היא סא"ל בדימוס מחיל הרפואה, שהשתחררה לאחרונה משירות קבע ארוך בצה"ל, וכיום עושה הסבה ללימודי הוראה. נורית לאמעי מסיימת בקרוב את הכשרתה כמורה לאזרחות וסוציולוגיה.