השאלה שעמדה לדיון היא האם ברשומה הרפואית שערכו כל אחד מהרופאים יש תיאור מפורט מספיק של הנגעים, בהתאם לסטנדרט הרפואי המקובל? ככל שאין תיאור מספיק, האם היעדרו מהווה רשלנות רפואית?

הקדמה - הרפס אצל תינוקות

הרפס סימפלקס היא מחלה ויראלית/נגיפית שסממניה מופיעים לרוב בנגעים שלפוחיתיים על פני העור. זיהום ע"י נגיף ההרפס בתינוקות עד גיל 4 שבועות מוגדר כזיהום ע"י הרפס בילוד, העלול לגרום לדלקת ברקמת המוח, ולהביא לתוצאות קשות ואף למוות. הרפס אנצפליטיס היא דלקת של המוח הנגרמת ע"י זיהום בנגיף הרפס סימפלקס.

הרפס בילוד הוא מחלה נדירה.

הידבקות במחלה אפשרית בשלוש דרכים:

• א. הדבקה בזמן הלידה, בעת מעבר התינוק בתעלת הלידה, ע"י נגיף הרפס המצוי בדרכי המין של האם היולדת. הופעת הנגיף תהיה בשבועות הראשונים לאחר הלידה (קיימת מחלוקת בין המומחים לעניין טווח הופעת המחלה) והיא תופיע תחילה באזור הראשון בגוף הולד שעבר בתעלת הלידה. מרבית מקרי הרפס ביילוד (85%-90%) נגרמים באופן זה.
• ב. הדבקה של העובר כבר בהיותו ברחם אימו ע"י נגיף העובר מדם האם לעובר דרך השליה (כ-5% מהמקרים).
• ג. הדבקה של התינוק לאחר הלידה ע"י מבוגר המפריש את הנגיף ונוגע בתינוק. (כ-10% מהמקרים).

נגעי נגיף ההרפס בשונה מתפרחת חיתולים רגילה מאופיינים בעיקרם על ידי השלפוחיות (הרפס בלטינית משמעותו שלפוחית).

המחלה מאובחנת בראש ובראשונה ע"י אבחון מראה הפצעים.

ככל שבהסתכלות על הפצעים עולה חשד להרפס וככל שקיימים גורמי סיכון להרפס, ניתן לאשר או לשלול את המחלה רק באמצעות בדיקות מעבדה הנעשות בבית החולים ולא במרפאה הקהילתית.

כיצד מוכיחים רשלנות רפואית ?

על מנת לבסס חבות, על התובע להוכיח, באמצעות עורך דין רשלנות רפואית, את קיומם של היסודות כדלקמן:

קיימת חובת זהירות מושגית בין רופא לבין מטופל וכי על הרופא לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע תקלה בטיפול ו/או סיכון למטופל.

אשר לחובת הזהירות הקונקרטית, זו נקבעת עפ"י מבחן הצפיות במישור הטכני והנורמטיבי:

במישור הטכני יש לשאול האם רופא סביר יכול היה לצפות, בנסיבות המקרה הספציפי את התרחשות הנזק. ככל שהתשובה לשאלה זו חיובית, נפנה לבחינת המישור הנורמטיבי, ולשאלה האם רופא סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק.

לצורך קביעת התרשלות יש לבחון האם סטו רופאי הנתבעת מסטנדרט התנהגות סביר.

ההלכה היא כי אחריותו של רופא אינה אחריות מוחלטת ולא בכל מקרה של אי הצלחה יש ליחס לו רשלנות. גישה כזו תהיה נוגדת את טובת הציבור.

עוד קובעת ההלכה כי המבחן אשר על בית-משפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר המעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר-ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהווה רשלנות.

לאחר בחינה של חובת הזהירות והפרתה וקיומו של נזק, יש להוסיף ולבחון קיומו של קשר סיבתי – דהיינו: האם הפרת חובת הזהירות כלפי החולה היא שגרמה לנזקיו.

לעניין סטנדרט ההתנהגות המצופה מרופא שהינו "הרופא הסביר" נקבע בע"א 323/89, קוהרי נ' מדינת ישראל כדלקמן:

"אמת-המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם, והכול - בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה".

ההלכה היא שעל הרופא בלבד מוטלת האחריות לשאול את המטופל את השאלות הנדרשות לשם אבחון מיטבי. על הרופא לבצע תשאול ותחקור על מנת להגיע למסקנות טובות ונכונות בפרק זמן קצר, ובכלל זה עליו לפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר, על מנת שהממצאים הללו אכן יובאו לידיעתו.

יחד עם זאת, ברור לכל בר בי רב כי הרופא אינו צריך לשאול הכל, אלא עליו לערוך סינון מתאים ואינטליגנטי שיהיה בו כדי לעזור לו להגיע למסקנה הנכונה, ועליו לשאול את המטופל שאלות רלבנטיות שיחלישו או יחזקו את השערותיו.

התוצאה הסופית

רופא הילדים אישר בעדותו כי לא פירט ברשומה הרפואית את צורת הפיזור או הצפיפות של הפצעים, גודל השלפוחיות, צבע השלפוחיות, מיקומם של הפצעים באזור ההחתלה (בחלק הקדמי או האחורי), מתי עובר לביקור במרפאה התחילו הפצעים (כמה זמן נמשך התהליך) ובאילו אמצעים טיפלה האם עובר להגיעה למרפאתו, ואף לא בדבר מצבו הכולל של התינוק – יונק, ללא חום, מצב כללי תקין.

אור כל זאת יש לקבוע כי רופא העור התרשל בכך שלא הפנה את התובע לבית חולים בדחיפות בביקור השני וכי לולא התרשלותו זו ניתן היה למנוע את הנזק כליל או למצער למזער אותו.

בית המשפט פסק כי לשם שלילת המחלות שעולות באבחנה, על הרופא לחקור ולבדוק לעומק את האפשרויות, לרבות הנדירות ביותר.

אין שום רלבנטיות לעובדה כי הנגעים יכלו להראות כמו משהו אחר, שעה שהם יכולים היו להיראות גם כמו הרפס.