כמו כן, מעסיק מחויב לתת גם למי שאינו מועסק בעבודת כפיים, אך מועסק 9 שעות עבודה ומעלה במשך 5 ימים בשבוע או 8 שעות עבודה ומעלה במשך 6 ימים בשבוע, הפסקה של 45 דקות בכל יום עבודה שמתוכה 30 דקות של הפסקה רצופה לפחות.

אורכה של הפסקה לא יעלה על 3 שעות.

ככל שהמעסיק לא מאפשר לעובד הפסקה של 45 דקות שלפחות 30 דקות היא הפסקה רצופה על המעסיק לשלם על זמן ההפסקה כחלק מזמן העבודה ככל שלא מדובר בהפסקות רצוניות ו/או ממשיות. לדוגמא, עבודה במוקדי שירות ומכירות בהן מפוצל זמן ההפסקה להפסקות קצרות בנות פחות מ-30 דקות שנקבעות מראש על ידי המעסיק.

מכל מקום, הפסקות קצרות (לדוגמא לצורך צרכים או התרעננות) הן זמן עבודה שהמעסיק מחויב לשלם עליו.

שר העבודה רשאי להתיר סטייה מהוראות הדין לגבי הפסקה בעבודה אם נראה לו שסדרי העבודה או שתפקידו או טובתו של העובד מחייבים או מצדיקים זאת.

בפועל, חלק גדול ממקומות העבודה מאפשרים מתן הפסקה גם לעובדים שאינם משלימים 9 שעות עבודה ביום בשבוע עבודה של 5 ימים.

בזמן ההפסקה הנמשכת 30 דקות או יותר רשאי העובד לצאת ממקום העבודה אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעסיקו להישאר במקום העבודה. במקרה זה, ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה.

בהתאם, מעסיק הדורש מעובדיו להיות זמינים לרשותו בזמן ההפסקה חייב לשלם לעובדים שכר עבודה גם בעבור ההפסקה ואם לא יעשה כן הוא חשוף לתביעה מצד העובדים בגין אי תשלום שכר עבודה מלא. 

קיימים מקומות עבודה בהם חל הסכם קיבוצי או צו הרחבה או חוזה עבודה אישי או נוהג הקובעים הוראות מטיבות לעניין הפסקות, לרבות לעניין תשלום זמן ההפסקה גם במקרה והמעסיק אינו דורש מהעובדים להיות זמינים לרשותו בזמן זה.

במקרה של מעסיק עם מספר גדול של עובדים אשר מפחית את זמן ההפסקה מזמן העבודה שלא כדין ניתן לבחון אפשרות להגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המעסיק.

**התכנים נועדו לספק אינפורמציה כללית בלבד ואינם בגדר עצה משפטית, חוות דעת מקצועית או תחליף להתייעצות עם עורך דין**