בספטמבר 2016, בשלהי תקופת נשיאותו של ברק אובמה, חתמו ישראל וארה"ב על הסכם סיוע ביטחוני חדש, שכלל שתי בשורות חשובות. הבשורה הראשונה, שזכתה מטבע הדברים להבלטה ופרסום נרחב בזמנו, היא שהיקף כספי הסיוע המשולמים לישראל על ידי ארה"ב יגדל בשנים 2019-2028. הבשורה השנייה, שקצת הובלטה פחות בעת ההיא, הייתה שלמרות שסכום הכסף הכולל יגדל, הסכום אותו מאשרת ארה"ב להמיר לשקלים (לשימוש לרכש בישראל) יקטן בהדרגה, עד לכדי איון מוחלט תוך 5 שנים. כלומר, מדינת ישראל תקבל אמנם יותר תקציב לרכש ביטחוני, אולם היא תאלץ להוציא את הכספים הללו ברכש מתעשיות הביטחון של ארה"ב.

שוחחנו עם ג'ואל אלון, מומחה לנושא של כספי הסיוע המשולמים למדינת ישראל (FMF, Foreign Military Finance), כדי לעמוד על ההשלכות המעשיות של השינוי במצב.

ג'ואל אלון: "מי שאינו בקיא בנבכיה של תעשיית הביטחון הישראלית, עשוי על פניו שלא ליפול מן הכיסא לנוכח הגילוי "המרעיש" הזה. "מה זה כבר משנה?" הוא עשוי לחשוב, אם משרד-הביטחון יוציא את הכסף הזה בארץ או בחו"ל? עם זאת, מי שמעורה קצת בתעשיית הביטחון של ישראל, יודע שללא הערכות ראויה וזריזה של משרד הביטחון ושל התעשיות הביטחוניות בישראל, תגרם פגיעה בחוסנה הביטחוני של ישראל, ופגיעה כלכלית בתעשיית הביטחון".

תסביר.

"כספי הסיוע המשולמים לישראל בהסכם החדש, תפחו מ-3 מיליארד דולרים ל-3.8 מיליארד לשנה. ישראל היא מדינה עם איומים ביטחוניים למכביר, לכן היא באמת זקוקה לכל דולר. עם זאת, כאמור, בהסכם הנוכחי ארה"ב מגבילה את יכולתה של ישראל להמיר נתחים מהתקציב לשקלים. המשמעות היא שמשרד-הביטחון יאלץ להקטין את היקף הזמנותיו מחברות ישראליות. מטבע הדברים, משרד-הביטחון הינו הלקוח המשמעותי ביותר של החברות הביטחוניות הישראליות ובראשן אלביט, רפא"ל והתעשיה האווירית. אותן חברות צריכות להפנים, שבעתיד הקרוב הן לא יהנו מאותם היקפים של מכרזים ממשרד-הביטחון כפי שהיו רגילות בעבר, פשוט בגלל שלמשרד-הביטחון יהיו הרבה פחות שקלים להוציא בארץ משהיו לו בעבר. יש להדגיש כי מדובר בחברות עם עשרות אלפי עובדים". אומר ג'ואל אלון.

"גם אם תצטמצמנה ההזמנות ממשרד הביטחון", אומר ג'ואל אלון, "החברות הגדולות יכולת לפצות חלקית על כך בתגבור הייצוא למדינות זרות. לעומתן, חברות קטנות יותר עשויות להיות בסכנת ממשית של קריסה, שהרי היות ומשרד-הביטחון יחויב לקנות חלק גדל והולך מן הדרוש לו בארה"ב, חלקן ימצאו עצמן ללא הלקוח היחיד שלהן".

"בעיה נוספת שצפויה להתעורר ואשר עלולה לגרום לפגיעה אמיתית בביטחונה של מדינת ישראל", מוסיף ג'ואל אלון, "היא הפגיעה הצפויה ביכולת האסטרטגית של ישראל, שתנבע מהצמצום החזוי בתקציבי מחקר ופיתוח (מו"פ) ביטחוני מקורי לצרכיה הייחודיים. התעשייה הביטחונית בישראל היא מן המפוארות שיש, וחידושיה בתחומים כמו טילים, מכ"מים, מערכות מודיעין, לווינים, כלי רכב משוריינים ועוד, הם מהגורמים שהפכו את ישראל למעצמה ביטחונית. מו"פ ישראלי מקורי, מעניק למדינה יתרון איכותי אל מול הסכנות האורבות לה. על כן, הפקרת נכס חיוני זה של תעשיית הביטחון המקומית, היא צעד שאסור להשלים איתו" אומר ג'ואל אלון. 

מבקר המדינה כבר התריע

בשבוע שעבר התריע מבקר המדינה בדיוק על נושא זה. בדו"ח שפרסם בעניין, נכתב כי למרות שההסכם בין המדינות נחתם כבר בשנת 2016, ומאז היו כאן ארבעה שרי ביטחון ישראלים (אביגדור ליברמן, בנימין נתניהו, נפתלי בנט ובני גנץ), הרי במשרד-הביטחון, וכן בצה"ל, טרם גיבשו עמדה מבוססת בנושא ולא נערכו לבאות.

נכון, בשנת 2017 מינה מנכ"ל משרד-הביטחון דאז, האלוף במיל' אודי אדם, צוות משולב של נציגי משרד הביטחון, צה"ל ונציגים מתעשיית הביטחון, כדי להיערך לירידה המתוכננת בכספי הסיוע שיגיעו לתעשייה המקומית. הוועדה בראשותו של אדם העריכה צפי לאובדן יותר מעשרים אלף מקומות עבודה, יחד עם ירידה של שבעה מיליארד ש"ח בתוצר. עם זאת, קבע המבקר, הצוות שהתכנס אז לא מיצה את עבודתו, לא בחן את כלל הסוגיות שהיה אמור לבחון, וההיערכות לשינוי המתקרב טרם הושלמה.

ג'ואל אלון: "היקף התקציב המומר לשקלים כבר החל לרדת בהדרגה מ- 23% בשנת 2019 וצפוי להתאפס באופן מוחלט כבר בשנת 2025. כאופק להערכות, זה ממש אוטוטו במונחים של תעשייה ביטחונית. חרף זאת, משרד-הביטחון טרם בחן את ההשפעה הצפויה של שינוי מהותי זה על היערכותו למצבי חירום, לא אותרו פתרונות למימון רכש ומו"פ בישראל, וטרם נקבעו מהם מוקדי המו"פ והייצור האסטרטגיים אותם יש לשמר בתעשיות הביטחוניות".

כיצד חברות ישראליות יכולות להיערך בעצמן לשינוי המתהווה?

ג'ואל אלון: "החול בשעון אוזל במהירות לנגד עינינו. בעיני, בהעדר יד מכוונת מלמעלה, על החברות ליטול יוזמה ולהערך למצב החדש, וטובה שעה אחת קודם. לרבות מהן, הפתרון מונח ממש מול העיניים. על חברות שירצו להמשיך וליהנות משטף ההזמנות של משרד-הביטחון, "פשוט" להעביר חלק מפעילות הייצור שלהן לארה"ב. באופן הזה, הן תהננה משני העולמות: תקציב שיתפנה בארץ יופנה למו"פ אצלן שיישאר בארץ, וגם יהיה מימון נדיב להזמנות הרכש בארה"ב במט"ח (זאת כאמור, הואיל וסך כספי הסיוע אמורים לגדול לאור ההסכם האחרון שנחתם בין ארה"ב לישראל).

חשוב להבהיר: העברת הייצור לארה"ב איננה משימה פשוטה כלל ועיקר. ייצור חלפים ורכיבי מערכות נשק בארה"ב כרוך, בדרך הטבע, בהתמודדות עם בירוקרטיה אמריקאית, ולעתים קרובות התמודדות עם דרישה להשגת סיווג ביטחוני אמריקאי לחברה הפועלת בארה"ב. העברת ייצור ביטחוני לארה"ב היא מה שמכונה "אתגר רב-מימדי", אשר דורש עמידה בסדרה מורכבת של חוקים, נהלים והגבלות של שתי הממשלות גם יחד".

"עם זאת, מניסיוני האישי בתחום",  אומר ג'ואל אלון, "אוכל להעיד כי ניתן בהחלט להעביר פעילות ייצור לארה"ב. חברות שונות עשו זאת כבר ובמספר מודי פעילות שונים: רכש ומיזוג עם חברה אמריקאית, מיקור חוץ של הייצור, הקמת חברת בת בארה"ב ועוד. דוגמה מוצלחת לכך מציגה אלתא, חברת הבת של התעשייה האווירית. במסגרת תפקידי באלתא, הקמתי את חברת אלתא צפון-אמריקה, אשר מייצרת בין היתר רכיבים עבור מערכות "מעיל רוח" ו"כיפת ברזל". החברה נחשבת לסיפור הצלחה, יש לה צבר הזמנות ניכר ומאוזן, שמחציתו הגיעה ממשרד-הבטחון הישראלי (במט"ח סיוע) ומחציתו השנייה הגיעה ישירות מזרועות הביטחון האמריקאיות, לשימושן. הכנסותיה של אלתא צפון-אמריקה מהוות נתח מהותי מתוך ההכנסות של אלתא, הצפוי להמשיך ולצמוח".