החוק לצמצום השימוש במזומן נכנס לתוקפו בינואר, כשתכליתו היתה להיאבק בהון השחור. במדינה שבה אובדן ההכנסות ממסים כתוצאה מכלכלה שחורה מגיע ל- 40–50 מיליארד שקל בשנה, נדמה היה שמדובר בצו השעה.

מנהל רשות המסים דאז, משה אשר, הדגיש את משמעות החוק עבור האזרח, כשקבע כי מעתה "יהיה קשה יותר להעלים הכנסות מהאוצר, מהמדינה, ולמעשה מהאזרח עצמו". באמירתו זו ניסה מנהל רשות המסים לומר — הכספים הללו יחזרו בסופו של דבר לכיסו של האזרח. ואולם ההגבלה הקיימת על פי חוק, שלא לשלם או לקבל תשלום בעסקת מזומן שמחירה עולה על 11 אלף שקל, הגבילה משמעותית את הציבור ואילצה אותו שוב ליפול לזרועות הבנקים. הציבור שאינו מבין את החוק, נגרר לפעילות בנקאית, וזו מלווה כמובן בעמלות היורדות ישירות לשורת הרווח של הבנקים. כך, לפני שהאזרח מספיק לבחון את כיסו שלו – הוא מעשיר את כיסי הבנקים.

אם בכך היה מסתכם המחיר שהציבור נדרש לשלם כדי להבטיח מאבק בהון השחור ובפעילות פלילית, הרי שכולנו היינו יוצאים נשכרים מכך. אבל זה לא המצב. עיקר השימוש במזומן הוא הדנ"א בפעילות העסקים הקטנים והבינוניים. אלה נאנקים תחת נטל הרגולציה והביורוקרטיה, והם גם הראשונים להיפגע מהכנסות שמתקבלות באיחור, קרי שוטף פלוס 30, 60 ואפילו 90 ימים.

כעת, במקרה שבו לקוח יבקש לבצע רכישה במזומן, בתי עסק ייאלצו לסרב לעסקה ולפגוע בהכנסותיהם. רכיב שהמזומן הוא קריטי להישרדותם, עד כדי שהם מסכימים לא פעם לבוא לקראת מזמין השירות, כדי לייצר מקדמות ותזרים מיידי בעסק.

עצמאים ובעלי עסקים קטנים ובינוניים שנהפכו למסורבי בנקים שלא מרצונם, לאחר שחוו קריסה כלכלית, מוצאים את עצמם ללא חלופה אפקטיבית לניהול העסק בעידן החוק החדש. בשל היעדר מידע שיחנך וילמד את הציבור כיצד להתנהל בעידן חדש ונטול מזומנים, ולאור העובדה שהרגולטור לא באמת נתן מענה ופתרונות פיננסיים חלופיים לשימוש במזומן, מצופה כי יתקיים חינוך שוק ויימצאו פתרונות פיננסיים טרם אכיפת החוק והטלת קנסות ועיצומים על הציבור, אשר הופך "למפר חוק" בעל כורחו. הציבור בחלקו, פועל כיום מתוך פאניקה, וכמעט ולא זוכה להדרכה מצד הרגולציה, גופי האכיפה, ולבטח לא מהגופים הפיננסים הגדולים.

הבנקים לא מכבדים אלפי המחאות מדי יום מסיבות שונות, עובדה המייצרת עמלות לבנקים ונזקים פיננסיים אדירים לאותם עסקים המנסים לשרוד את הרגולציה. חוק צמצום השימוש במזומן קובע כי חל איסור לשלם בהמחאה פתוחה וחל איסור בהסבת צ'קים יותר מפעם אחת.

במהלך דיוני ועדת החוקה בכנסת, נשמעה טענה כי מנהלי ופקידי הבנקים השונים, האחראים בפועל על האכיפה, לא ידעו לעסוק בנושא הסבת צ'קים וכי אין להם זכות למענה, וגם כאן – יוצא כיום שכרם של העסקים הקטנים והבינוניים בהפסדם.

בשוק הנדל"ן, השימוש במזומן הוא דבר שבשגרה והרגולטור ראה צורך לפטור את התושבים הפלסטינים מהגבלת השימוש במזומן לפרק זמן של שלוש שנים ממועד תחולת החוק. ואולם איך יוכל קבלן בניין לשלם לעובדיו הפלסטינים, כשהבנק מגביל את היכולת למשוך מזומן, מצמצם סניפים ומפנה את לקוחותיו לשירותים דיגיטליים?

על פניו, מטרת החוק מבורכת. אבל מדובר בחוק דרקוני המאיים על כל אזרח בישראל. החלת החוק ללא התנעת תהליך מקביל של חינוך פיננסי לציבור הרחב ומבלי לבחון חלופות לאספקת השירות עבור הציבור, מוכיחה כי עד היום לא נעשה מספיק בנושא, ואולי רק מפני שלמישהו היה אינטרס באימוצו המהיר, והמוקדם מדי של החוק.