אלון שוב (40), אשדודי לשעבר וירושלמי בהווה, יגיע יחד עם קבוצה של לקויי ראייה ועיוורים להשתתף במרוץ אשדוד הקרוב שיתקיים ביום 1 בנובמבר.

שוב עובד באוניברסיטה העברית כטכנאי מחשבים ומקיים פעילות ספורטיבית במסגרת עמותת "על"ה" – המורכבת מסטודנטים עיוורים וכבדי ראייה.

לפני כחצי שנה הקים את קבוצת הריצה "קשר עין" שחברים בה עיוורים וכבדי הראייה, הוא מארגן הקבוצה וכבד ראייה בעצמו. רוב חברי הקבוצה, כ- 80% הם כבדי ראייה, אולם ישנם גם מתאמנים עיוורים. 

"אני רץ בעצמי כחמש שנים ומתעסק בספורט בכלל מגיל 20. התחלתי להתאמן בקיאקים באשדוד, עברתי לצלילה ואופניים ולאט לאט הבנתי שאני יכול פשוט לנעול נעליים ולקיים פעילות גופנית שהיא קרובה לבית ולא מצריכה ממני התניידות לצורך ביצוע הפעילות- פשוט לנעול נעלי ספורט ולצאת להתאמן", אומר שוב.

בישראל  קיימות המון קבוצות ריצה אבל לא לעיוורים- בישראל יש קבוצות לעיוורים בתל אביב וירושלים ובקרוב אמורה להיפתח קבוצה נוספת של "קשר עין" בחיפה.

לקבוצה יש מאמן ריצה שבונה להם תוכניות אימון מסודרות ובנה להם את היכולת הפיזית באופן מדורג ומקצועי.

קבוצת "קשר עין" מקיימת שני אימונים קבוצתיים בשבוע כשההמלצה היא לקיים אימונים נוספים, כאשר משך כל אימון כשעה וחצי וכולל הווי ובילויים יחד- נוצרות חברויות של ממש בין המתאמנים.

לא כולם עיוורים
הגבול הדק בין כבדי ראייה לעיוורים הוא שכבד ראייה, להבדיל מעיוור שאינו רואה כלל הוא לרוב מישהו שכן רואה אבל לא מספיק טוב ולא ניתן לפתוח את בעיית הראייה בהרכבת משקפיים או ניתוח. לרוב כבדי הראייה מצליחים להתנהל בכוחות עצמם בשגרת היומיום אולם אינם מסוגלים לקיים פעולות מסוימות כמו לנהוג.

עמותת על"ה קיימת כ- 20 שנה אולם רק בחצי השנה האחרונה יזם שוב את הקמתה של קבוצת המתאמנים, בשימת דגש על ריצה.

בתל אביב אגב קיימת קבוצת אימון מזה כשנתיים שגם נקראת "קשר עין" אבל אינם פועלים כחלק מעמותת על"ה וכל הרצים שם הם עיוורים.

אחד מהרצים העיוורים הותיקים מאשדוד הוא דרור כרמלי, בן 50 שמשתתף גם בטריאתלונים וריצות מרתון ברחבי הארץ והעולם. למרבה הצער, השנה הוא ייעדר ממרוץ אשדוד כיוון שהוא נוסע לרוץ במרתון ניו יורק (נאחל לו בהצלחה).

עזריאל פאר (22) מתאמן ועושה פעילות גופנית כל חייו והוא משתתף בפעילות הספורטיבית של קבוצת "קשר עין" מתחילת פעילותה.

הוא ירוץ במרוץ אשדוד הקרוב יחד עם אלון שוב וחברי הקבוצה מרחק של 10 ק"מ, לבושים בחולצות צהובות זוהרות של הקבוצה אמר: "רצתי לפני אבל לא ממש כמו שאני רץ היום.

המרוץ הראשון שהשתתפתי בו היה באורך של 5 ק"מ בעיר רחובות. תחושת ה"היי" בסוף הריצה וההבנה שהצלחנו לסיים את הריצה הייתה כזו שקשה לתאר במילים. יש סטיגמה או תפיסה כזו שבגלל שמישהו עיוור הוא לא יכול לעשות דברים מסוימים.

אנחנו לא מנסים לשבור סטיגמות או להוכיח משהו למישהו אלא מראים בעיקר לעצמנו- ברמה האישית שהכל אפשרי ואנחנו מסוגלים להציב לעצמנו יעדים ולכבוש אותם.

רצתי יחד עם אלון שוב במרוץ לטרון בשטח למרחק של 12 ק"מ לאחרונה והתחושה של לצלוח את זה היא עוצמתית".

אפרת כהן מקיבוץ ברכיה תרוץ 5 ק"מ במרוץ אשדוד הקרוב. היא סטודנטית באוניברסיטה העברית בירושלים. לה דווקא לא היה שום קשר לספורט עד לאשר חברה לפעילות הקבוצה, ותשתתף במרוץ אשדוד הקרוב.

"באימון הראשון רצתי בקושי 100 מטר, לא עמדתי בזה ועם הזמן אני לא מוותרת על אף אימון. יש בהתחלה פחד ליפול או לא להצליח והיום אני רצה גם אחרי אוטובוסים את צריך, נעה בחופשיות ובטחת יותר בעצמי".

18 חברי הקבוצה הירושלמית של "קשר עין" ישתתפו במרוץ אשדוד הקרוב, שניים מהם מתל אביב, כשהקבוצה מורכבת מעיוורים, כבדי ראייה ומתנדבים שרצים יחד איתם, כשהם מחוברים זה לזה ברצועת יד שלרוב חוסכת את הצורך בדיבור תוך כדי ריצה, כיוון שהעיוור מרגיש משיכה קלה עם הרצועה ו"זורם" עם המתנדב שרץ איתו. כמובן שיש תקשורת וורבלית כשיש "מכשולים" בדרך.

לכל רץ יש מלווה אישי, מתנדבים שרצים בזוגות יחד עם לקויי הראייה/ העיוורים. המתנדבים לרוב בעלי כושר גופני ומיומנויות ריצה טובות והם רצים יחד, באותו הקצב עם לקויי הראייה, נוקטים הוראות בטיחות: מכוונים אותם ומעירים להם לגבי בורות באם ישנם בכביש, מדרגות או מדרכות, מפנים אותם ימינה/ שמאלה, אנשים או עמודים דרך וכל דבר אחר במהלך הריצה ומהווים את העיניים שלהם למשך הריצה ובכלל- מהווים את המקום של מישהו לרוץ איתו, שזה תמיד נחמד, גם לכאלה שאין להם מגבלת ראייה. יש כאלו שרצים ליד לקויי ראייה באופן רצוף וישנם שממש מחוברים אל הרצים עם רצועת יד מגומי, לרוב עיוורים- דבר המעניק בטחון לרצים שאינם רואים טוב ויוצר קשר וחיבור פיזי ולא רק מנטלי.

ביומיום כשעיוור הולך עם אדם לידו ונעזר בו הוא אוחז בידו, אולם במהלך פעילות גופנית כמו ריצה נוצרת הזעה וזה פחות נעים ולכן פותחה הרצועה, שמעניקה פתרון ועניין.

"אנשים שאינם עיוורים אגב ורצו לחוות את התחושה בריצה בעיניים עצומות עם הרצועה חוששים לרוב ומתקשים בריצה באופן הזה. יש צורך ברכישת מיומנות, בטחון ולסמוך על האדם שרץ איתך, למרות שבאימונים לא תמיד רצים עם אותו המלווה", אומר שוב.

אימונים באצטדיון- שטח סטרילי הוא נוח יותר, בעיקר לעיוורים שעוזבים את אמצעי ההליכה אליו הם רגילים שזה לרוב כלב נחייה או מקל הליכה. להבדיל מתנאי שטח שיכולים להיות עקלקלים ריצה באצטדיון מסודר מפחיתה את הפחד מהתקלות במשהו.

מישהו לסמוך עליו

איך מתגברים על הפחד?
"יש פחד בהתחלה אבל צריך לסמוך על מי שרץ איתך. החיבור נוצר באימונים משותפים, ובעבודה מנטלית של "אין אי אפשר"- כלומר אין משהו שלא ניתן לעשות, במיוחד כשיש אמצעים שתומכים. צריך בעיקר כוח רצון.

איך אתם מצליחים לסחוף אחריכם עוד אנשים?
"יש לנו מכינה באוניברסיטה בעברית של על"ה וקבוצות שונות בהם לקויי ראייה ועיוורים לוקחים חלק. זה עובר לרוב מפה לאוזן. בוודאי שקשה לשכנע אנשים להתחיל פתאום לרוץ- לא רק אנשים עם מגבלה מסוימת אלא קשה לשכנע גם אנשים" נורמטיביים" לקום ולהתחיל לרוץ בזמנם החופשי".

במרוץ אשדוד הקרוב תוכלו לזהות אותם לבושים בחולצות בצבע צהוב זוהר של "קשר עין".

צילום: חנבו תקשורת