"אמרו לו שהחולצה האדומה זו לא מציאה" שר אריק איינשטיין ומסתבר שבאמת החולצה האדומה לא מציאה, והצהובה, הכחולה, הלבנה, ותזכירו לי עוד עם כמה צבעים שיחקה מ.ס אשדוד ב- 16 השנים האחרונות?

אנשים נוטים לזלזל במושגים של סמלים, לוגו וצבעים. אבל שמדברים על "רוח המועדון" זה חלק מזה. בסופו של דבר כולנו מחפשים משהו להזדהות איתו. שאין הצלחה על הדשא להזדהות איתה, לפחות שיהיה סימן זיהוי מוחשי אחר. 

באשדוד עשו מהלך שעשוי לציין סיום פרק בכדורגל המקומי. הפועל, עירוני, מ.ס. פוטנציאל הקהל של מ.ס אשדוד הוא בין 7000-10000 (בפיקים). במהלך של שינוי הצבע, השם, הלוגו והשד יודע מה, הפכו את אותו פוטנציאל וחילקו אותו בארבע, שכל קבוצה תיקח נתח.

ככה זה גם נראה, חלק מחכים לעירוני בליגה ג', חלק להפועל, חלק למ.ס אשדוד או שמא הפועל אשדוד. 30 אוהדים הגיעו לנתניה, רובם אוהדי "עירוני". שוב המחאה, שוב הצבע הצהוב, כשעל המגרש משחקת קבוצה בצבעים אדומים עם יכולת שחורה.

30 אוהדים. נחזור שוב על המספר, 30 אוהדים, רובם הגיעו כתוצאה מהמחאה ובכדי למחות. אוהדי הפועל? הם מחכים לקבוצה האמיתית שתקום בליגה ג'.

מי שחשב שאוהדי הפועל יתעוררו, התבדה. האמת, על פי הרשתות החברתיות והדיבור ברחוב המקומי, זה לא הפתיע איש. אוהדי הפועל לא באמת רואים במ.ס אשדוד, שהפכה את עורה, כקובצת "הפועל" האמיתית.

"היהפוך נמר חברבורותיו"? במקרה של אשדוד, זה לא נמר זה בקושי שה תמים. שה שנראה כמו עולה לקורבן.

על הדשא בנתניה ראינו "שעטנז אשדודי". הפועל? עירוני? מ.ס? כמה סימבולי שהמשחק הראשון של מ.ס אשדוד ההיא היה לפני 16 שנים בליגת העל מול מכבי נתניה. אז זה הסתיים עם 6-0 מעודד והרבה תקוות לאופטימיות.

המשחק האחרון של מ.ס אשדוד בתור מ.ס היה מול נתניה באשדוד. ועכשיו "הקבוצה החדשה" שוב קושרת את גורלה בנתניה מול רעננה.

עצוב, עצוב מאד להיות אוהד כדורגל באשדוד. חוסר הקשר של חלק מראשי הקבוצה לקהל, אי ההבנה שאותו קהל הם הלקוחות האמיתיים של הקבוצה ולא השחקנים.

לא משנה כמה הלקוח מרגיז או כפוי טובה, הלקוח תמיד צודק, אך באשדוד לא הפנימו את המנטרה הזאת כנראה.

"אין קבוצה בלי אוהדים", זו אינה קלישאה של קהל. 

גם באשדוד משקיעים בקהל, רק ששם ההבנה מהי ההשקעה הנכונה לוקה בחסר. השקעה אינה נמדדת בלסבסד אוטובוסים, או לסבסד מחירי כרטיסים.

השקעה נמדדת בהקשבה, לכבד את הדעות, לתת מענה, להראות שיש רצון לקרב את הקהל לקבוצה, לקיים כנסי אוהדים, מפגשי אוהדים שבהם יגיעו כל ראשי הקבוצה ולא רק נציגים. לנסות להבין את רצון הקהל בהחזרת סמלים הביתה, או בהשארת הקיימים. זה לא חייב לקרות אבל לפחות לשמוע.

מי שחשב שהמהלך הזה יגרום לשינוי עניין בקרב האוהדים כלפי הקבוצה, הוא או נאיבי או פשוט לא מבין ולא מחובר לשטח. הקהל האשדודי לא רוצה קבוצה בליגת העל, או בליגה הלאומית. הקהל רוצה קבוצה שהוא מחובר אליה בנימי נפשו. 

קבוצה שהוא קם איתה בבוקר, ישן איתה בלילה. קבוצה שהוא שותה את הקפה שלו עם ספל של הקבוצה, מניע את הרכב עם מפתחות שמחובר אליהם מחזיק מפתחות של הקבוצה שלו. ולא של חיפה, ת"א או ריאל מדריד.

הכול חלק מאותה זהות אבודה, נעלמת ונאלמת. מדברים על מסורת של לוזריות באשדוד, איך תהיה מסורת אחרת אם אפילו השחקנים לא יודעים עבור מי הם משחקים? והקהל? כבר מזמן לא פקטור.

ועכשיו אשדוד נמצאת באחת הצמתים המרכזיות שלה בחייה. בדומה לשנת 2007-8 אז גם אשדוד הייתה בעונת הישרדות, גם עונת 2014-15 מסתמנת כעונת הישרדות. ההבדל שאז היה את הקהל ועיר שלמה אחרי הקבוצה, והיום זה נראה יותר כמו שעיר שלמה וקהל רוצים בנפילתה של הקבוצה.

ואף מילה על כדורגל: ההפסד 4-0 הוא רק עוד כאב של החולה הסופני בדרך אולי לנשימתו האחרונה.

לאלבום הפרדה ממ.ס אשדוד - כנסו כאן

צילום: נעם מורנו, באדיבות אתר ONE