21:37 בעודי צופה בסלון ביתי במשחק הדרבי בכדורסל בין מכבי ת"א להפועל ת"א התחילו להגיע הידיעות- שמועות בדבר מותו הטראגי של האגדה שחקן הכדורסל האגדי קובי ברייאנט. בהתחלה הראש מסרב להאמין למה שהעין רואה. "קובי ברייאנט? אין מצב". 

הידיעות דיברו על תאונת מסוק, ברייאנט היה ידוע כחובב מסוקים, חלק הוא הטיס בעצמו, אבל לאורך שנים תמיד גדלנו סיפורי אגדות שהגיבור לא מת. לא מתחבר. 

ואז חולפות הדקות, והידיעות מתחילות להצטבר ואתה מבין שאתה עד לאירוע היסטורי. הסיטורי ומצער כאחד. התאריך הזה 26/1/20 יחקק לעולם בהיסטוריה של הכדורסל. כמה אירוני וכמה סמלי לקבל את הידיעה על דבר מותו של קובי ברייאנט בזמן צפייה במשחק כדורסל. בדבר הזה שהוא הכי אהב לעשות בעולם.

ברייאנט סיים את חייו יחד עם ביתו בת ה- 13 ג'יאנה, שחקנית כדורסל צעירה שניבאו לה עתיד גדול. המוות שלו יחד עם ביתו ועוד שבעה אנשים שהיו יחד איתם במסוק מצא אותם בדרכם לאימון כדורסל של הבת ג'יאנה, בראיינט היה המאמן. החיבור בראיינט- כדורסל- משפחה תמיד הלך ביחד.

אז איך נפרדים מאחד מגיבורי ילדותך? איך אומרים שלום? לא בטוח שאומרים. ברייאנט בן 41 במותו יישאר לעד כזיכרון, זיכרון של אהבה, אהבה למשחק, לניצחון, לווינריות, ליכולת לנצח נגד כולם.

אפשר לאהוב אותו, אפשר לשנוא אותו (בעיקר אם הוא נגדך), אבל אי אפשר להתעלם ממנו. ברייאנט בעצם חי את החלום של כולנו, או לפחות של חובבי הכדורסל, האיש שאתה רוצה להיות, מצוינות על המגרש ואומר כל מה שבא לו מחוץ לפרקט, קשה לבוא בטענות לאחד שמביא קבלות מידי יום. 5 טבעות אליפות, 18 פעמיים נבחרת לאולסטר ועוד ים של תארים והישגים אישיים וקבוצתיים.

ברייאנט יחד עם מייקל גורדן היה האיש שגרם לי להתאהב בספורט, להתרגש, לבכות, לאהוב ולצחוק. להאמין שהכל אפשרי. להרגיש קרוב אליו גם שהוא במרחק של כ- 10000 ק"מ ממני.

בשבילו התעוררתי באמצע הלילה, טרוט עיניים ועייף ליום של המחרת. יש כאלה שאוהבים לשמוע מוצארט, ברייאנט היה המוצארט שלי, הנגינה שלו הייתה אותו "סוויץ" הרעש שמשמיעה הרשת כאשר הכדור צולל אליה פנימה. 

כשברייאנט שיחק כדורסל הרגשת שמשהו קסום קורה, מעין ריקוד, שירה בתנועה, פיוט של כדורסל אם תרצו. עם הקליעה הקשתית שלו, הנפילה לאחור שמנעה משחקני ההגנה לחסום אותו, ידעת שלא משנה מה יקרה כשצריך סל, בראיינט יהיה שם. ווינר. 

ההספדים מאז לכתו, הבכי, הדמעות, ההוקרה לאגדה שחבקה עולם, ספורטאים, כדורגלנים, משפחת ה- NBA, בארץ ובחו"ל רק מראה את ההערכה וההוקרה שזכה אליה ברייאנט.

העצב גם של יריביו הקשיים ביותר על הפרקט, הכבוד שרחשו לאיש, לפעולו, להישגים שלו, הכל ממחיש את גדולתו של האיש.

ברייאנט שינה את התפיסה על הכדורסל, על הספורט בכלל. לאורך שנים הוא היה השגריר של המשחק, הפנים של ה- NBA. נערים וילדים הסתובבו ומסתובבים עם החולצות מספרי 8 ו- 24 שלו. 20 שנה במדי הלייקרס, החולצה הצהובה- סגולה.

המדהים הוא שהוא נבחר רק במקום ה- 13 בדראפט, אפילו לא בעשירייה הראשונה, כנראה שאגדות צריכות את הדרייב הזה בכדי להגיע לפסגה. 

כמה סמלי שרק בראשון בלילה כאשר לברון ג'יימס אגדה בפני עצמו, עבר את ברייאנט בטבלת קלעי כל הזמנים הוא צייץ: "ממבה (הכינוי של ברייאנט) FOR LIFE" כמה סמלי, כמה מצמרר.

כוכבים היו ויהיו, אגדות זה לנצח. נוח על משכבך בשלום קובי, תודה לך על ההתאהבות במשחק, אני אזכור אותך כאגדה חיה לתמיד.