זה קרה בערב חג הפסח שנה שעברה, בסמוך למושב גבעתי - לא רחוק מאשדוד. אלירן בר, אז בן 30, יצא לעוד רכיבה שגרתית על האופנוע כשלפתע הגיח ממולו טרקטורון והתנגש בו. אלירן, שהבחין בטרקטורון מגיע, ניסה לרדת מהר מהאופנוע אך זה המשיך בנסיעה ופגע בו בעוצמה.

הפגיעה הייתה קטלנית. אלירן נזרק כמה מטרים ונותר שרוע על האדמה ללא הכרה. חבר שרכב יחד עמו ניגש אליו וניסה לעזור לו. כשראה שהוא לא מגיב הוא עזר לרוכב הטרקטורון שעף בעצמו - לקום, ומיד חייג לכוחות ההצלה, אולם עד שאלה הגיעו - רוכב הטרקטורון, בן 32 מעזר, נמלט מהמקום. הוא נתפס קצת יותר מחודש לאחר מכן. 

אלירן פונה במצב קשה מאוד לביה"ח, שם נאבקו הרופאים להציל את חייו. עדי אשתו, שהתארגנה באותה שעה לחג, הייתה בטוחה כי כבר איבדה את היקר לה מכל. הרופאים, ואפילו הרבנים לא נתנו לבעלה הרבה סיכויים לשרוד.

רק תפילתה החרישית שמילאה כל תא בגופה, הייתה למה שהפיח בה תקווה, ובדיעבד - למה שהפריד בינה לבין האלמנה הצעירה שהיא יכלה להיות חס ושלום.

אבל אלירן נלחם כארי כדי להישאר בחיים, ולאחר כמה ימים ששכב תלוי בין חיים ומוות כשהוא מורדם ומונשם במחלקה לטיפול נמרץ – הוא פקח את העיניים. פרץ של אופטימיות התעורר אצל כולם, אך זה עדיין היה רחוק מלהיות מאחוריו ומאחורי משפחתו שלא משה ממנו ולו לרגע.

"הוא שכב במצב קריטי במשך שבוע, הרופאים אמרו לנו להגיע להיפרד" – עדי נזכרת בימים שאחרי התאונה. "נסענו לקברי צדיקים, לקחתי על עצמי דברים והתפללנו נורא חזק. אחרי יומיים הוא פתח עיניים. אמנם הוא לא הגיב ועדיין היה מחובר למכונות, אבל לפחות הוא פתח את העיניים".

"זו חוויה שאי אפשר לתאר" – היא מוסיפה. "התפללנו המון ונאחזתי בכל מה שיכול לעזור. בהתחלה היו לו המון הזויות, התייעצתי עם רבנים והם אמרו לי שלא להתעסק בזה אלא להתייחס אליו רגיל. אחרי תקופה בערך של חמישה חודשים הסיפורים ההזויים הופסקו".

אלירן כאמור נדרש לעבור תקופת שיקום ארוכה וממושכת שלמעשה נמשכת עד היום וגם אין לדעת מתי תסתיים. לדברי עדי, גם היום - שנה אחרי התאונה - הרופאים מתקשים להעריך מתי הוא יחזור לעצמו.

"מאוד קשה לי לדבר על זה, כי אלירן בעצם פגוע ראש ועדיין נמצא בשיקום מאוד לא פשוט" – היא משתפת. "הוא עדיין מאוד נתמך: הוא עייף המון ומתקשה ללכת או לעמוד באופן ממושך. יש לו פגיעה עצבית ביד ימין, התפרצויות זעם...הוא לא מפרש נכון סיטואציות, לא ישן טוב בלילות ויש לו בעיות זיכרון".

"כולנו בתוך תהליך, אנחנו עוטפים אותו, תומכים בו ונותנים לו את מלוא האהבה, אבל זה נורא קשה מנגד" – היא מוסיפה. "זה לא פשוט במיוחד כי יש גם ילד בן 3.5 בתמונה".

לדבריה, "בגלל חוסר הוודאות אני נאחזת באמונה, אבל אני חושבת שאם לא הבן שלי הייתי היום מאושפזת בבאר יעקב בגלל המעמסה הנפשית. אפילו עכשיו לפני פסח מצאתי את עצמי בחרדה, ואני בכלל לא זו שעברה את התאונה".

"אני מרימה מבט לבורא עולם ואומרת לו תודה – תודה שלא השאיר אותי לבד"

למרות כל האתגרים, עדי ובני המשפחה מוקירים את שקיים ובשבוע שעבר ערכו לכבודו סעודת הודיה מרגשת במעמד המשפחה והחברים. "הבאנו רב שבירך, קראנו מזמורי תודה והמשכנו להתפלל לשלומו של אלירן שיחזור למיטבו בעזרת השם" – אומרת עדי.

לדבריה, עבור אלירן הייתה זו חוויה לא פשוטה מאחר וזו הייתה הפעם הראשונה מאז התאונה שהוא נטל חלק במפגש המוני. "הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו" – עדי אומרת. "אבא שלי ואחי ישבו לידו כדי להרגיע אותו כשצריך".

רגע מרגש נרשם כשהיא בחרה להקדיש לו את השיר "ביחד" של מארינה מקסימיליאן וגיא מנטש, שליווה אותה ועזר לה להחזיק מעמד במשך שנה כשבבית מחכה להם בנם בן ה-3.

צפו באותם רגעים מרגשים בשבוע שעבר >>>

מה זה בשבילך לעמוד ככה לידו, שנה אחרי התאונה ולשיר לו את השיר הזה?
"תחשוב שאף רופא ואף רב לא נתן לו סיכוי לחיות, אז לראות אותו עומד מולי ופונה אליי וקורא לי זה היה בשבילי ברמה שאין מילים לתאר. רק לפני רגע אמרו לי להגיע ולהיפרד ממנו, ופתאום אנחנו שנה אחרי והוא עומד לידי, ואני שרה לו את אותו שיר ששרתי לו במשך כל השנה הזאת ליד המיטה שלו בבית החולים.

זה שיר שאני מאוד מזדהה עם המילים שלו - אם זה זה שלא עזבתי אותו, וזה שאני שרה לו מתוך השיר: "הלך הכסף – שילך, הזמן איתך שיתארך" - כי במשך כל הזמן הזה שלא עבדנו - הוא בגלל התאונה ואני כי הייתי לצידו, וכל המצב הכלכלי הקשה שהגענו אליו - לא ייחסתי לזה חשיבות רק כי רציתי שיחייה והזמן איתו יתארך.

פתאום לראות אותו עומד איתי שמה, זה היה הנס הפרטי שלי. כמו חוויה חוץ גופית. תוך כדי השיר, אני מרימה מבט לבורא עולם ואומרת לו תודה – תודה שלא השאיר אותי לבד. לא אותי ולא את הבן שלי. שהחזיר לי אותו. הוא הבעל שלי, הוא האבא של הבן שלי. כל בוקר אני אומרת מזמור לתודה לקדוש ברוך הוא".