בתוך כל המתח והמאבקים היומיומיים בהם החברה הישראלית שרויה מזה תקופה ארוכה, כל פעם בשל סיבה אחרת – ניתן למצוא גם רגעים קסומים ומרגשים כאלו הנעלמים מהעין – ולא כי הם אינם ראויים להיכתב בדברי הימים, אלא בעיקר כי מי שנוטלים בהם חלק לא מחפשים אחר כבוד ותהילה.

רגע כזה התרחש בבית כנסת קטן של חב"ד ברובע הסיטי באשדוד. אמנם רק כמה אנשים בודדים נטלו בו חלק, ועבור חלקם אף מדובר בחוויה אישית ותו לא, אך הרגע הזה ללא ספק קשור בכולנו ומגלם בחובו את העבר, את ההווה ואת העתיד – אך גם ניצחון אחד קטן של מי ששרדו למרות הניסיון להשמידם.

את האנרגיה המיוחדת ששררה בבית הכנסת אפשר היה לחוש כמעט באופן פיסי. על פניהם של מעט המתפללים במקום ארשת פנים מחויכת ותחושה בלתי מוסברת של אושר צרוף הייתה ניכרת באוויר. עמוק בפנים כולם ידעו שמדובר ברגע מיוחד ובלתי רגיל.

מה שגרם לכל זה היה בואו של שורד השואה שלמה יוסף, שאחרי כמעט 80 שנה זכה לסגירת מעגל מרגשת ולהניח לראשונה תפילין בחייו, זאת לאחר ההזדמנות שנשללה ממנו לחגוג בר מצווה בגיל 13 בשל הפלישה הנאצית לרומניה, שם הוא נולד.

"אני לא יודע איך לתאר את התחושה שזה עשה לי בגוף"

מי שהובילו את היוזמה המרגשת הן הפעילה ומתנדבת ארגון רוטרי, לאה שקל ויו"ר תנועת "תו-שווים", נורית טופז, לאחר שהכירו את שלמה במסגרת מיזם "זיכרון בסלון" להנצחת השואה באמצעות מפגשי עדות אינטימיים - שמובילה טופז באשדוד ושקל לוקחת בו חלק.

"זה באמת היה בוקר מרגש שללא ספק מדגיש את העובדה ש"זיכרון בסלון" לא מסתכם במפגש אחת לשנה, אלא נמשך גם לאורך השנה עם קשר מיוחד שנרקם עם השורדים ובני משפחותיהם" – אומרת טופז.

"זו הייתה זכות גדולה עבורי להשתתף בבוקר המיוחד הזה, ואני מברכת את לאה שזיהתה בין השורות ששלמה לא חגג בר מצווה והחליטה ללכת עם זה עד הסוף" – היא הוסיפה. "לא היו יותר מתאימים מאנשי חב"ד שלקחו את זה על עצמם במסירות ובנדיבות. אני רוצה להגיד מכאן תודה גם לפוטו דוד אסייג על פיתוח התמונה למען שלמה. שתמיד נזכה לשמח ולעשות טוב".

שלמה מיד הצטרף ואמר: "אני רוצה להודות לשתי הנשים האלו שעשו נפלאות. אני לא נוהג לצאת מהבית במיוחד מאז שאשתי נפטרה, והן הצליחו להוציא אותי החוצה. הן ניגשו אליי בצורה כל-כך נעימה ואוהדת, וזה כבש אותי. החוויה הזאת הייתה כמו נס עבורי והתודה היא להן, זה ללא ספק ילך איתי קדימה. ריגש אותי מאוד שהמתפללים ביקשו ממני שאברך אותם, אני לא יודע לתאר מה זה עשה לי בגוף. אולי לא רואים את ההתרגשות כרגע על הפנים שלי, אבל אני יודע מה קורה אח"כ כשהכל מתפזר ואני יושב עם עצמי".

מי שנענה מטעם חב"ד לפנייתה של לאה הוא יהונתן זיזה שמתפלל בבית הכנסת. "כשלאה ניגשה אליי וסיפרה לי ששלמה לא הניח תפילין מעולם, ידעתי מיד שאני לוקח את זה על עצמי" – הוא משתף.

"דאגנו לו לסט תפילין לבית והיום אנחנו כאן חוגגים את הפעם הראשונה שהוא מניח תפילין" – הוסיף יהונתן. "מבחינתי זה "ואהבת לרעך כמוך", ככה זה החיים שלנו, וזה גם העיקרון שמוביל את חב"ד - אנחנו אוהבים את עם ישראל לא משנה אם אלו חרדים, דתיים או חילוניים".

"מה שלא הורג אותך, מחשל אותך"

שלמה נולד בעיר בוחוש ברומניה. הוא היה כמעט בן 13 כשהנאצים פלשו למדינה והעבירו את כל היהודים לגטאות. את בר המצווה שלו הוא כבר לא זכה לחגוג למרות שכבר החל ללמוד את פרשת השבוע אצל המלמד.

"היינו עניים, המצב לא היה קל כשהנאצים פלשו למדינה" – הוא מספר. "אני הייתי בסה"כ בן 7, יחף בלי כלום, בינתיים הגרמנים כבשו את העיר ואנחנו כבר לא יכולנו לעזוב. את כל היהודים העבירו לגטו. היינו תחת שלטון אגרסיבי שכלל עבודות כפייה. חלק שלחו למחנה עבודה, היו גם מי שנלקחו ולא חזרו".

כך העביר שלמה יותר מארבע שנים כנער מתבגר. בשיחה איתו בדירתו הוא מספר על מצבים שאנשים נלחמו על פרוסת לחם. "אחרי המלחמה, ארגון הג'וינט הקים בסיוע נדבנים יהודים מעין בית תמחוי כזה שמחלק אוכל לעניים" – הוא ממשיך ומספר. "אני הייתי סוחב את אחותי קילומטר וחצי שניים, היינו אוכלים צהרים וחוזרים הביתה".

הטלטלות שעבר שלמה בנעוריו המשיכו גם שנתיים לאחר סיום המלחמה עם עלייתו ארצה. "אני זוכר שלקחו אותנו במשאית ומשם העבירו אותנו ברכבת משא" – הוא משתף. "במשך שעות ארוכות בקור אימים, בלי שירותים ובלי מים הגענו לבורגס בבולגריה שם חיכו לנו 2 אוניות ועלינו בהן אלפי ילדים מכל האזור".

לדבריו, המסע לישראל נמשך כמה ימים, אלא שעם ההגעה למים הטריטוריאליים של ישראל הבריטים שלחו את האנייה עליה היה חזרה על עקבותיה. "אני זוכר שכבר ראיתי את חופי ישראל באופק כשהבריטים סובבו את האנייה חזרה ושלחו אותנו לקפריסין" – הוא משתף.

רק כמה חודשים מאוחר יותר, בעודו בן 16, מצליח שלמה לעלות ארצה. השנה הייתה 47', טרום הכרזת העצמאות, הוא התגורר בזמנו בקיבוץ חצור. עם פרוץ מלחמת השחרור, שלמה, בן 17 בלבד, הופקד יחד עם אחרים לשמור על הקיבוץ ועל שדה התעופה הסמוך שהבריטים לדבריו התכוונו למסור לפלסטינים.

שנתיים מאוחר יותר שלמה זכה להתייחד עם בני משפחתו שעלו גם הם ארצה והם התגוררו כולם יחד ביבנה. "אחרי שעברתי את מה שעברתי, ידעתי כבר אז שאם אין אני לי - אף אחד לא יהיה שם בשבילי" – הוא אומר.

"אמי בזמנו עבדה במשק בית, היא הייתה הולכת ברגל חתיכת מרחק מיבנה ועד בית עובד, עד שיום אחד אמרתי לה עד כאן!" – הוא ממשיך ומספר. "היינו כבר גדולים אני ואחיי, והחלטתי שאנחנו נפרנס מעתה את הבית".

"גרנו חמש נפשות בדירת חדר קטנה, בלי חשמל ובלי מים זורמים. אבל כבר בשלב הזה למדתי את "רזי" המדינה וידעתי להתחבר למי שצריך. אני לא יודע מה גרם לי לעשות את זה, אבל ניגשתי למכרז להפעלת מאפיה ביבנה וזכיתי. זה שינה את החיים שלנו ללא היכר".

מה שהביא את שלמה מאוחר יותר בשנת 67 לאשדוד היו החברים הרבים שרכש בעיר. בזמן הזה הוא הכיר את מי שלימים הפכה אשתו ואם שני ילדיו. הם שבו ליבנה והקימו את ביתם, אבל אח"כ עברו שוב לאשדוד והשתקעו בה עד היום.

בשיחה איתו, שלמה ביקש להתייחס למתיחות והמאבקים בחברה הישראלית. "כואב לי שאנחנו לא מסוגלים לחיות יחד, להיות מאוחדים" – הוא אומר. "כל פעם צץ מישהו אחר שמעורר מחלוקת וגורם לשנאה והסתה של אדם ברעהו. אנחנו חייבים ללמוד לכבד זה את זה ולשאוף תמיד ללמוד לחיות יחד".