הניצחון של מישל: אחרי כמעט שנה שלא יצאה מהבית - הדוגמנית האשדודית מספרת על המחלה הקשה שעברה
15.09.23 / 09:27
מישל דויד מאשדוד, דוגמנית ומעצבת אופנה, לא חשבה שיום אחד תחלה במחלת עור שתשנה את חייה. מה שנראה בתחילה כתגובה אלרגית התברר כמחלה אוטואימונית שבעקבותיה היא הפכה סיעודית ובהמשך אף לא העזה לצאת מהבית במשך 8 חודשים. היום היא מספרת על תהליך ההחלמה, על התגובות של הסביבה ועל איך דווקא אז החליטה לצאת לדרך עצמאית: הייתי מסתכלת למעלה ואומרת אלוהים כמה אתה אוהב אותי"
מישל דויד (23) מאשדוד חלמה בגדול עוד מגיל צעיר. בגיל 15 היא החלה לימודי אופנה ובגיל 17 כבר עיצבה הלבשה תחתונה, הספיקה לעסוק גם בדוגמנות ואפילו חשבה על רילוקיישן לאיטליה על מנת לפתח שם את קריירת האופנה שלה, אלא שאת שעתיד היה להתרחש אף אחד לא יכול היה לצפות.
יום אחד לפני שנה וחצי חייה השתנו ברגע אחד. מישל התעוררה למשהו שנראה כמו אלרגיה, גירודים בלתי פוסקים שהחמירו מיום ליום עד שהפכו לכוויות וחתכים בכל הגוף וכאב בלתי פוסק. בגיל 22 היא מצאה את עצמה מתמודדת עם מחלה אוטואימונית ובמשך חודשים רבים אפילו לא יכלה לאכול בכוחות עצמה.
"עד אותו היום הייתי בחורה רגילה, עובדת, מדגמנת, מצטלמת, הכל בסדר...ופתאום נעשיתי סיעודית" – היא מספרת. "פנינו למיון פעמיים בטווח של שבוע והם התייחסו לזה כתגובה אלרגית. אחרי עשרה ימים הייתי מוגבלת בתנועה...לאשפוז השלישי כבר הגעתי בכיסא גלגלים ורק אז התחילו באמת לבדוק אותי ונתנו לי אבחנה".
לדבריה, הרופאים אמרו לה כי מדובר במחלה אוטואימונית – מחלה שבה הגוף תוקף את עצמו. "הכאב היה שם בכל שניה, לא יכולתי להזיז את הראש מבלי שיכאב לי"- היא משתפת. "תחשבי איך זה להיות עם חתכים וסדקים בצוואר, ברגלייםֿ בעיניים, אפילו לפתוח את הפה כדי לאכול היה לי קשה.
"לא יכולתי להזיז שום איבר בגוף מבלי להיחנק מכאבים" – היא מוסיפה. "שנה שאמא שלי האכילה אותי, קילחה אותי, הכל. לא הייתי מסוגלת לעשות שום דבר בכוחות עצמי. הרגשתי שהחיים שלי פשוט נגמרו ביום אחד״.
כך הפכה מישל מבחורה עצמאית, לכזו שנתמכת בהורים פיזית וכלכלית. "לא יכולתי לצאת מהבית, לא יכולתי לעבוד..." – היא משתפת. "הייתי דוגמנית לפני ופתאום אין לי גבות ואין לי שיער, פחדתי להסתכל על עצמי במראה. הייתה הרבה התמודדות עם עצמי בתוך כל הדבר הזה".
לדבריה, אפילו הרופאים לא ידעו להצביע על הגורם למחלה. "אמרו לי שזה יכול היה להתפרץ מכל כך הרבה סיבות שאין טעם להתחיל לבדוק את הסיבה המדויקת. בהתחלה נתנו לי כדורים כימיים שגרמו לשיער ולגבות שלי לנשור, ניסינו הרבה דברים עד שהגענו לתרופה שאני לוקחת היום".
כך מישל מצאה את עצמה נאבקת במחלה במשך שנה שלמה, עד שהגוף שלה החל להתרפא בזכות אותה תרופה שקיבלה, ועדיין ההתמודדות מול השינויים שהגוף שלה עבר נמשכה גם אח"כ.
"לקח לי 8 חודשים להסכים לצאת מהבית, היה לי קשה לקבל את עצמי ככה" – היא משתפת. "כשיצאתי כולם שאלו אותי לאן נעלמתי, אמרו לי שאני לא נראית אותו הדבר. הייתה הרבה התעניינות סביב המראה שלי ופתאום התחלתי לפתח חרדה חברתית שזה משהו שאף פעם לא הכרתי".
"תמיד הייתי אדם חברותי ומוקפת חברים ופתאום פחדתי לראות אנשים, בדיעבד היום אני יודעת שזו הייתה חרדה, רק לא ידעתי שזה מה שזה. הרבה אנשים לא היו מזהים אותי, אנשים שאני מכירה. יום אחד הגעתי לספרית שלי והיא אשכרה לא זיהתה אותי. אמרתי לה זאת אני מישל, היא הסתכלה עלי ואמרה לי "מה קרה לך?"...יצאתי החוצה והתחלתי לבכות, זאת הייתי נקודת שבר. אמרתי לעצמי מה אני נראית כזה נורא?".
למרות כל מה שעברה, מישל לא אמרה נואש ודווקא מתוך הכאב והקושי היא קיבלה החלטה לצאת לדרך עצמאית כמעצבת אופנה בתחילת דרכה.
"הבנתי שאני צריכה משהו שיעודד אותי וירים אותי, אז הגעתי להחלטה לצאת לדרך עצמאית. ייבאתי בגדי מעצבים מחו"ל וממש מבית החולים התחלתי לייצר סקיצות ולקבל בנות בבית. לראשונות שהגיעו בקושי הצלחתי לבוא לפתוח את הדלת, הן היו נכנסות ונבהלות מהמראה שלי, אבל זה הציל אותי, זה מה שהקים אותי מהמיטה. בדיעבד אני מבינה שזה הדבר הכי טוב שקרה לי".
היה לך קשה מצד אחד להיות במצב הזה ומצד שני לגרום לבנות להיראות יפות?
"היה לי קשה לקבל אותן כי לא היה לי ביטחון שיראו אותי ככה, זה להרגיל את עצמך כל הזמן להסביר לאנשים מה קרה לך. אבל זה הרים אותי, בסוף זה כיף לי לתת למישהי אחרת הרגשה טובה. גם עצם זה שהן קיבלו אותי זה נתן לי הרגשה טובה".
איך ההורים התמודדו עם כל מה שקרה לך?
"כמה שלי היה קשה להורים שלי היה פי שמונה. פתאום כל החיים שלהם עסקו סביבי – מאיפה להשיג את התרופות או אם זה סתם לעודד אותי. במובן מסוים זה שינה לכולם את החיים, אבל קיבלתי מהם תמיכה ענקית. אמא שלי הייתה יד ימין ושמאל שלי. גם אח"כ שיצאתי לדרך עצמאית הם תמכו בי והאמינו בי שגם מהמקום שאני נמצאת בו אני יכולה לעשות את זה".
מה השתנה בך בעקבות כל מה שקרה?
"קודם כל תמיד אהבתי את עצמי, אבל היום אני אוהבת את עצמי הרבה יותר!
זה שחרר אותי, הרבה פחות אכפת מאיך אני נראית ומה אחרים חושבים עלי, היום אני יותר מסתכלת על האופי והפנימיות של הבן אדם.
זה שינה לי את הפרספקטיבה על החיים, הבנתי שמה שבפנים הרבה יותר חשוב, הבנתי כמה אני חזקה וכמה כוחות יש לי.
כל פעם שסבלתי מכאבים לא הסכמתי לעצמי להישבר, ידעתי שהכל לטובה.
גם כשהייתי בתוך זה וגם כשכאב לי הייתי מסתכלת למעלה ואומרת אלוהים כמה אתה אוהב אותי, איזה יופי שאתה מאמין בי שאני אעבור ניסיון כזה בגיל כל כך צעיר".
יש איזה מסר שתרצי להעביר לקוראים?
"הייתי רוצה להעביר מכאן איזשהו מסר אופטימי כי הסיפור שלי בעיניי הוא מעין ניצחון אישי. בסוף הכל זה עניין של גישה. יכולתי בקלות ליפול לדיכאונות, במיוחד כשהסביבה לא תמיד יודעת להכיל אותך או אפילו סתם מסתקרנת, אבל דווקא מתוך המקום הנמוך הזה מגיעה הצמיחה. וזה מה שאני רוצה שאנשים יזכרו - שלא משנה מה קורה בסוף זה איך שאתה מסתכל על זה ורק אתה יכול להרים את עצמך".