את אותו ליל חמישי, היום לפני 9 שנים בדיוק לפי לוח השנה העברי, יפית דביר (30) מאשדוד לא תשכח לעולם. באותו היום חייה התהפכו באחת, לאחר שמאור בעלה – לו נישאה חודשים בודדים קודם לכן - נהרג בתאונה קטלנית בשעה שהיה בדרכו הביתה מחוץ לעיר עם חברים.

מסיבה שאינה ברורה, נהג הרכב בו נסע איבד שליטה, פרץ את מעקה הבטיחות ודהר לעבר התעלה בשולי הדרך. הרכב התהפך מספר פעמים עד שנעצר. כתוצאה מכך, שניים מהנוסעים נפצעו באורח קשה ובינוני, אולם מאור נפצע באורח אנוש ולצוותי ההצלה לא נותר אלא לקבוע את מותו.

בשעה שזה קרה, יפית הייתה בדיוק לקראת סגירת המיני-מרקט שבעלה הפעיל ברובע י"א בעיר. מאחר והוא ידע שהיא נושאת בבטנה את פרי אהבתם, הוא הפציר בה להשאיר את המקררים במקומם ואמר שידאג להכניסם לחנות כשישוב, אלא שאת זאת הוא כבר לא זכה לעשות.

"השעה הייתה 22:00" – היא משחזרת. "ניסיתי להשיג את מאור בטלפון, אבל בצד השני ענה לי שוטר. הייתי בטוחה שזו בדיקה שגרתית או משהו בסגנון, אבל אחרי שניסיתי כמה פעמים להשיג אותו החלטתי להגיע למקום".

עם הגיעה לזירה, יפית מבינה שהייתה תאונה. "אחד השוטרים במקום אמר שהוא לא יודע להגיד מה המצב של הנוסעים ושלח אותי לביה"ח" – היא מספרת. "בדרך התקשר אליי קצין נפגעים וביקש שאחזור. הוא הושיב אותי וסיפר שמאור נהרג בתאונה. מההלם, אפילו דמעה לא ירדה לי מהעיניים".

"מאור ידע שאני בהריון, אבל הוא לא הספיק לחוות את זה"

אמנם הרבה קרה מאז, אך הפצע בנפשה של יפית מסרב להגליד. את ההיריון והלידה שבאו אחרי האסון היא כבר עברה לבד כשמשפחתה תומכת בה. "הילד הזה הוא הכוח שלי בחיים" – היא משתפת. "קראתי לו אור, היום הוא בן שמונה, והוא באמת האור שלי...הוא ממלא אותי בצורה בלתי מוסברת".

איך באמת מתמודדים עם גידול הילד בצל האובדן הקשה?
"יש קושי בכל דבר, במיוחד היום כשהוא גדל ושואל שאלות. זה משהו שמאוד חסר לו, אבל הוא גם מאוד מבין ומקבל, הרי הוא נולד לתוך זה. אני מהצד שלי החלטתי שאני לא מסתירה ממנו כלום, הייתי מגיעה איתו לבית העלמין, מסבירה לו ומשתפת אותו".

ואת מה איתך?
"באיזשהו מקום אני עדיין לא שלמה, מנסה לטפל בעצמי. לפני 3 שנים עברתי תאונה שהחזירה אותי אחורה והובחנתי עם פוסט טראומה ועם פיברומיאלגיה – כאילו הנפש שלי מקרינה את הכאב החוצה. זה פוגש אותי ביום יום, אם זה שהילד מאוד דומה לאבא שלו ולפעמים גם מזכיר אותו בהתנהגות, או שהוא שואל אותי שאלות עליו...הוא גם מאוד רוצה שאתחתן שוב ואביא לו אחים".

וזה משהו שהצלחת לעשות מאז – לנהל מערכת יחסים?
"האמת שלא, אני גם לא יודעת אם אני רוצה. מצד אחד מאוד התרגלתי ל"לבד", אבל זה קשה, הילד לא חווה משפחה, אלא רק אותי כאמא שלו. אבא שלי, הסבא שלו, הפך להיות דמות האבא שלו. זה רק שנינו וזה מאוד חסר לו. אני סוג של השלמתי עם זה, שטוב לי ככה, אבל לילד זה בעיקר חסר".

נשמע לא פשוט.
מה את יכולה לספר לנו על מאור, איך את זוכרת אותו?
"מאור היה בחור יפה תואר, אדם בעל מצוות. הוא עשה המון חסדים בסתר שאפילו אני כאשתו לא ידעתי עליהם. רק אחרי שהוא נפטר פתאום הכל צף, הגיעו אליי קבלות על תרומה לבתי כנסת ולאברכים בכולל. הוא היה אדם מאוד מאמין והתחזק מאוד בתקופה שלפני התאונה".

קודם סיפרת שהחלום שלך להכניס ספר תורה לעילוי נשמתו.
"כן, זה משהו שתמיד היה לי בראש, אבל זה לא העסיק אותי יותר מידי כי הייתי עסוקה בגידול של הילד. מבחינתי הייתי רוצה להנציח את מאור בכל דרך אפשרית, אבל קיבלתי כמה ברקסים בדרך. היום אני חושבת שהכי נכון להנציח אותו בדרך שהוא היה אוהב, בתור מי שהיה קרוב לדת ותמך באברכים בעצמו. הלוואי שהייתה לי יכולת לעשות את זה".

ומה מונע ממך לעשות את זה?

איפה הקושי שלך היום להוציא את זה לפועל?
"תראה, הכנסת ספר תורה זה לא דבר זול, אנחנו מדברים על משהו בסביבות ה-150 אלף ש"ח ויותר, ככה שלממן את זה בעצמי אני לא יכולה. לצערי אני עובדת בחצי משרה בגלל הפיברומיאלגיה והגידול של הילד, הלוואי ויכולתי לחסוך ולעשות את זה בעצמי".