האב הקתולי גרגורי פבלובסקי לא שכח מעולם את הילד יעקב צבי גרינר, שאיבד בגיל 9 את כל עולמו בבורות ההריגה, וגם לא את הכנסייה שהצילה את חייו. הוא הקים מצבה על קבר האחים שבו קבורה משפחתו ורכש לעצמו חלקת קבר בבית העלמין היהודי הסמוך. ברחבת הכנסייה ביפו, שבה שירת כחמישה עשורים, חלקו לו השבוע כבוד כמרים ורבנים יחדיו.

פבלובסקי ז"ל עלה לישראל בשנת 1970 וקבע את מקום מגוריו כאמור בעיר יפו, בסמוך לכנסייה שבה שירת ככומר עד ליום פטירתו, בסוף השבוע שעבר. ואולם בשנים האחרונות נרקם קשר מרגש בינו לבין ראש ישיבת אמי"ת אשדוד, הרב שלום מלול, שהגיע עם תלמידיו לבית העלמין היהודי.

הרב מלול מלווה מסעות תלמידים לפולין כבר 30 שנה, אך רק לפני 7 שנים הגיע לעיירה. הוא נתקל במצבה ובקבר הריק, והחליט ליצור קשר עם הכומר.

לפני 4 שנים הוא הביא למקום את תלמידיו, ובכל שנה כאשר הגיע עם המשלחות למקום, התקשר הרב מלול לכומר, הפעיל את הרמקול ופבלובסקי השמיע להם מרחוק את סיפורו המופלא. 

הרב שלום מלול עצמו נמצא בסוג של שליחות עצמאית – והוא שומר על קשר הדוק עם העדים, ניצולי שואה, שעדיין חיים עמנו. כך היה גם עם גרינר, שבאחרית ימיו הסכים (ובשמחה) להצעתו של הרב לקבוע מזוזה בפתח ביתו.

"יעקב צבי", הוא כינה אותו בחיבה, בשמו העברי. "כל ימיו הוא היה חצוי בין הלב שהיה קשור לעם היהודי שעל ברכיו גדל, לבין הדרך שבה התחנך בכנסייה, שכאמור הצילה את חייו".

בחודש פברואר 2020, ימים אחדים לפני החלטת משרדי החינוך והבריאות לעצור את המסעות לפולין בעקבות מגפת הקורונה, התקיים המפגש הטלפוני האחרון בין הכומר, לתלמידים שהגיעו למסע בפולין.

"אתם עומדים עכשיו על הקבר שלי" - נהג גרגור לומר לתלמידים. "הקבר שרכשתי כדי שאקבר בו לאחר מותי, לצד בני משפחתי"

הרב מלול מספר כי פבלובסקי היה אסיר תודה על הצלתו לכנסייה, אך הקפיד לצום ביום הכיפורים ולא לאכול חמץ בפסח. "אנחנו מגלים כי לשואה יש עדיין מעגלים שמשפיעים עד היום גם במישור הפרטי", הוא אומר. "אדם הולך לעולמו, ומרגיש יהודי בלב. הלב היהודי מחובר לעם היהודי, גם אם בדרך עבר טלטלות".

לדבריו, פבלובסקי לא הביע חרטה אף פעם על הדרך הנוצרית שבה בחר. "במשך שנים היה אומר לכל מי שניסה לדבר איתו על כך, שהוא נוצרי אדוק" - הוא אומר. "הגעתי אליו בארבע השנים האחרונות, בזקנתו, והוא דיבר כבר בטון אחר".

הרב מלול מוסיף: "היו לנו שיחות על אלוקים ועל יהדות, ואמרתי לו: קטונתי, אבל אם במותך אתה חוזר להיות יהודי, למה שלא תתחיל את החזרה כבר עכשיו? והוא אמר לי: הכנסייה הצילה אותי. שאלתי אותו האם זה מתוך הכרת הטוב, והוא דחה את התשובה. הוא היה פייסן, אך לא הביע חרטה בשום רגע. ראיתי בו הרבה כבוד לכנסייה והכרת טובה טוטאלית".

באותו עניין, סיפר פבלובסקי עצמו לאתר הכנסייה הקתולית בישראל: "לא רציתי לחיות בשקר. לא רציתי להתכחש לשורשיי, לאמי, לאבי, לעמי. רציתי להיות אמיתי. ובכן, יש לי מולדת שהיא פולין ואני משתייך לעם שהם הפולנים. אבל יש לי עם ראשון – העם היהודי. עשו לי ברית מילה ביום השמיני ואני שייך. אני שייך גם לפולין וגם לישראל. אני לא יכול לדבר נגד הפולנים, כי הם הצילו אותי - ואני לא יכול לדבר נגד היהודים, כי אני אחד מהם".

המדריכים מבקשים לחלוק לו כבוד אחרון

ביום שלישי השבוע ערכו אנשי הכנסייה ביפו טקס אשכבה נוצרי לכומר, שבסיומו הוצא ארונו לרחבת הכנסייה כדי לאפשר לאחייניו, ילדיו של אחיו, לקרוא את ה"קדיש" לעילוי נשמתו, כפי שציווה עוד בחייו: "תגידו קדיש בלוויה עם המניין".

תלמידי ישיבת "אמית" באשדוד מתכוונים אף הם לקיים חלק מהצוואה, ויקיימו בבית הכנסת שבישיבה אזכרה לכומר הכנסייה הקתולית ביפו, גרגורי פבלובסקי.

בימים הקרובים תוטס גופתו לפולין, כדי שייקבר בחלקת הקבר שרכש לעצמו בסמוך לבורות ההריגה, שם קבורים בני משפחתו שנטבחו על ידי הנאצים. הרב מלול, עם עשרה מדריכים ומלווה מסעות לפולין, נערכים כעת לגייס מימון שיאפשר להם ללוות את ארונו בדרכו האחרונה, ולהגיד קדיש לזכרו.

הילד היהודי שהתנצר, שרד את השואה והפך לכומר

סיפורו של הכומר גרגור פבלובסקי, מתחיל לפני 90 שנה בעיירה ז'מושץ שבפולין, כיעקב צבי (הרש) גרינר, הצעיר מבין ארבעת ילדיהם של מנדל ומרים. כשפלשו הנאצים לפולין, היה יעקב צבי בן 8, תלמיד ב"חדר". אז גם הסתיימה ילדותו המאושרת, ולחייו נכנסו הגטו והרעב המתמיד, ההשפלות והאימה שנצרבו בנפשו.

תחילה רצחו הנאצים את אביו, אחר כך חיסלו את הגטו והובילו את היהודים לעיירה איזביצה הסמוכה, שם נטבחו מרבית מיהודי האזור בבורות הריגה, ובהם אמו של יעקב צבי ושתי אחיותיו. "הגרמנים פקדו לחפור שני בורות גדולים, וציוו על הקורבנות להתפשט, ואז רצחו אותם בירייה בראש מאחור", העיד לימים. "ההרוגים נפלו למרכז הקבר".

הילד הצעיר, רק בן 9, נמלט מבית לבית, מעיירה לעיירה, כשהוא מנסה למצוא מקלט. בכל מקום שהה תקופה קצרה, אך גורש. התפנית בחייו, בעיצומן של רדיפות היהודים, הגיעה לאחר שנער מקומי הנפיק לו תעודת טבילה מזויפת ושם פולני-קתולי, גרגור פבלובסקי. בהדרגה חדל יעקב צבי להתקיים, והילד אימץ את זהותו החדשה לצד זהותו היהודית.

לאחר המלחמה הגיע לבית יתומים קתולי שם גודל על ידי הנזירות, התחנך במוסדות הכנסייה והפך לאיש דת אדוק, אך לימים סיפר לממונים עליו כי הוא יהודי, ואלה אישרו לו להמשיך במסלול הכהונה הקתולי עד שהוסמך ככומר בפולין, בשנת 1958.

בכנסייה הקתולית מספרים כי סיפורו האישי זכה לתהודה פולנית ובינלאומית כאשר פרסם מאמר בעיתון מקומי, לרגל אלף שנות נצרות בפולין. היה זה בשנת 1966, המאמר הגיע לכל פינה בפולין, ובדרך לא דרך מצא העיתון את דרכו לישראל.

קרובים בבת ים שקראו אותו, שלחו את המאמר לאחיו הבכור – היחידי מכל המשפחה שניצל מהשואה, מלבד יעקב צבי-גרגור, ואף עלה לישראל והתגורר בחיפה. עד לאותו היום לא ידעו השניים זה על דבר הצלתו של זה.

"הכומר היהודי" החליט לעלות לישראל, לא לפני שעשה שני דברים: ראשית, הקים מצבה עם אחיו – יהודי דתי - על קבר האחים הגדול, שנמצא לא הרחק מבית הקברות היהודי באיזביצה.

על המצבה כתבו האחים, בין היתר: "לזיכרון נצח להורינו היקרים, מנדל בן זאב ומרים בת יצחק גרינר ז"ל, ולאחיותינו שינדל ושרה ז"ל, וכן לכל היהודים שנרצחו והטמונים בבית עלמין זה בחודש כסלו תש"ג, על ידי המרצחים הנאצים מחללי מצוות ה'".

הם חתמו, בהודיה על ההצלה: "הכהן גרגור פבלובסקי יעקב צבי גרינר – פולין, חיים גרינר – ישראל".

לאחר מכן, רכש חלקת קבר בבית העלמין היהודי הסמוך, והקים לו מצבה בחייו, ועליה הכיתוב המצמרר: "האב גרגור פבלובסקי, יעקב צבי גרינר, בן מנדל ומרים ז"ל. עזבתי את בני משפחתי כדי להציל את חיי בעת השואה. באו לקחת אותנו להשמדה. את חיי שניצלתי הקדשתי לשירות אלוהים ואדם. שבתי אליהם למקום שבו נרצחו על קידוש השם. תנצב"ה".