בחודש דצמבר התראיינה לורן דוקה, עיתונאית צעירה, בתכנית של טאקר קארלסון בערוץ Fox news האמריקאי, על מקרה בטיסה בו אזרח אמריקאי השתלח באיוונקה טראמפ (ביתו של הנשיא האמריקני המכהן) לעיניי ילדיה על דעותיה הפוליטיות. דוקה נקראה להתראיין לאחר שצייצה: "איוונקה טראמפ הולכת ומתהווה כאישה החזקה ביותר בעולם. אל תעשו לה הנחות רק בגלל שהיא נראית כאילו היא מריחה טוב". הריאיון נפתח בתיאור המקרה במטוס ובהצגת הציוץ של העיתונאית, שמן ההתחלה לא ממש ברור אם נכתב כתגובה למקרה או באופן אקראי. דוקה טוענת שלאף אחד או אחת לא מגיע שיצעקו עליהם במטוס,  אך בו בזמן שאיוונקה טראמפ היא לא רק אם או בת, אלא משמשת כיועצת חשובה ומשמעותית בממשל הנוכחי ולכן דרושה שקיפות בנוגע לתפקידיה ותחומי אחריותה. לא נוח לצפות בראיון, קארלסון קוטע את דבריה של דוקה שוב ושוב בקולניות והיא נאלצת בכל פעם לחדד את כוונותיה ולהרחיק את הדיון ממניעים אישיים לפוליטיים. בשלב מסוים דוקה מבקשת מקארלסון להפסיק לצעוק ולקטוע דבריה ואומרת שהתנהגותו אינה מקצועית. לאחר הקראת ציוצים שדוקה טוענת שלא צייצה עובר קארלסון לכתבה פוליטית בעניינו של טראמפ שכתבה בעיתון שהיא עורכת Teen Vogue . מכאן, הריאיון מחריף.

-

 קארלסון מצטט מהכתבה ותוקף לא את הטיעונים, אלא את הפלטפורמה ומציין בזלזול שהכתבה הפוליטית נמצאת ליד כתבה אחרת על מגפיה הגבוהים של הזמרת אריאנה גראנדה. כלומר, קארלסון מבטל את הטיעונים הפוליטיים של דוקה על בסיס העובדה שהיא כותבת בעיתון לנערות. קארלסון בעצם רומז שהכתבה עצמה אינה תקפה (ובהמשך לכך גם דעותיה של הכתבת) כי הפלטפורמה עוסקת בעניינים שלראייתו הם שוליים, לא מכובדים, ילדותיים. דוקה משיבה שאישה יכולה לאהוב את אריאנה גראנדה ואת המגפיים הגבוהים שלה וגם להתעניין ולהתעסק בפוליטיקה.  דוקה עוד מנסה להעלות נקודה שנשים צעירות לא מרגישות שיש להן זכות להתעסק בעניינים פוליטיים בגלל שהן מתעניינות גם באינסטגרם של קת'לין ג'נר. דוקה לא מספיקה לסיים את דבריה וקארלסון סוגר את הראיון במשפט "כדאי שתתעסקי במגפיים הגבוהים, את מבינה בזה יותר". קשה לצפות בראיון הזה.

 בין אם מסכימים או לא עם דעותיה של דוקה, יש תחושה עמוקה מאוד של זלזול, של ביטול, של השתלחות. למרות שמדובר באישה שזכתה בפרס עיתונאי נחשב על אחת מכתבותיה, שעורכת את Teen Vogue וכתבה עשרות כתבות עבור שלל עיתונים כמו Huffington post וה The New Yorker והיא עוד לא בת 30, לא מונעת מקארלסון לבטל ולזלזל בדעותיה. הסוגיה שמתעוררת כאן היא כפולה. סוגיה אחת היא על הזלזול החברתי שיש כלפי נשים צעירות ודעותיהן, דוגמאות לכך אפשר לראות את היחס אל סתיו שפיר בכנסת שמכנים אותה "ילדה קטנה" באופן שבועי במשכן ואף מאיירים אותה כילדה קטנה במספר קריקטורות. דוגמה נוספת אפשר לשאוב מהתכנית ה"אח הגדול". כשעדן סבן, מתמודדת צעירה בת 22, מבטאת את דעותיה הפוליטיות, המתמודד וחבר הכנסת לשעבר שרון גל עונה "הוויכוח שלי הוא לא איתך, את ילדה".

הסוגיה השנייה היא תחומי עיסוק של נשים. קארלסון בסוף הראיון מגלה זלזול עמוק בתחום עליו כותבת דוקה. מלבד העובדה שזוהי התנהגות מכפישה בקולגה, זו גם התבוננות שוביניסטית על תחומים שמעסיקים נשים. סוגיה זאת מורכבת במיוחד כיוון שהיא משקפת לנו את התפיסה על תחומים הנתפסים כ"גבריים" ובכך מובנים כלגיטימיים לאומת התחומים ה"נשיים" הנתפסים כשוליים, לא רלוונטיים וטיפשיים.
כלומר, שיחה על ספורט נתפסת כטבעית, כלגיטימית וראויה לעומת שיחה על טיפוח שנתפסת כחסרת תוכן ושטחית.  

אותם נושאים נשיים מבוססי צרכנות, הם בבסיסם תוצר של תפיסות שמקורן בתרבות המערבית. או בפשטות – נשים בהיסטוריה המערבית נדרשו לתת משקל מקסימלי למראן החיצוני כדי לכוון למטרה העיקרית שהיא מציאת בעל והבאת ילדים – נשים וילדים נתפסו כרכוש ולכן פחותי זכויות. כך עד אמצע המאה ה20, במדינות מערביות רבות בעל יכול היה על פי חוק לאנוס את אשתו ולהכות אותה. התקופה המודרנית שהביאה לימים מהפכות פמיניסטיות שהשיגו זכויות הצבעה לנשים ואת האפשרות להתפרנס במקצועות שונים, הציבו אט אט נשים (לבנות וסטרייטיות בעיקר) במגרשי המשחק של הגברים, לדוגמה בכלכלה ובפוליטיקה. התפיסה של האישה כרכוש בעולם המערבי הולכת ומתרחקת (כך אני מקווה) מאתנו, אך העיסוק בעניינים "רציניים" אינם מקושרים לנשים, והנושאים ה"שטחיים" שכן משויכים להן עדיין נתפסים כמטופשים, כחסרי תוכן כלא ראויים. בהמשך לכך, נשים תופסת את עצמן ואת הנשים סביבן כשטחיות וכפי שדוקה אומרת "כאילו אין להן זכות לעסוק בפוליטיקה". מגיל קטן מחפשים אותן לנסיכות ורודות, הפידבק שהן מקבלות מהסביבה הוא בעיקר על מראן החיצוני ועוד לפני שנולדו הוכתבו עבורן החוקים המגדריים, וכך נשים יאמינו בלב שלם שבאופן טבעי אין להסתפר במספרה ולדבר על ביבי, אין ללכת לקוסמטיקאית ולדון במדיניות פיסקאלית. את יכולה להיות פוליטיקאית אבל להמעיט בלדבר על הבגדים שלך (ראו ערך תרזה מיי והנעליים), את יכולה להיות מנהלת בנק אבל להקפיד לדבר על הילדים והבית כשאת עושה פן.

ניתן לראות גם את המבט הסטראוטיפי על פמיניסטיות כנשים שאינן נשיות כי מתנגדות לתוצרים של התרבות הפטריארכלית. כלומר, פמיניזם נתפש כהגדרה הפוכה לנשיות. לדוגמה, נראה שיש סתירה מובנית בין להיות פמיניסטית ולאהוב את הצבע ורוד. כי הרי ורוד, בדיכוטומיה מגדרית, אמור לשקף תוצרים של הדיכוי. כך, בנוסף על שאר הדיכויים, הפמיניזם בטעות יכול להראות כדיכוי נוסף – איך אני יכולה להיות פמיניסטית אם אני אוהבת את סטטיק ובן אל תבורי או את הקרדשיאנס? אין אני יכולה ליהנות מתוצרים של הדיכוי ובו בזמן להתנגד לו?

יש כאן קשר בין פירוק הדיכוטומיה המגדרית לבין דחייתה של הנשיות. האם אימוץ ההגדרה הרווחת של "נשיות" ועיסוקים "נשיים" - עיסוק בטיפוח ובנראות - הן בהכרח כניעה לדיכוי? כלומר האם פמיניזם המאמץ, לא את ההפרדה בין תחומים "גבריים" ל"נשיים", אלא את תוצאותיה של ההפרדה האם הוא אינו פמיניזם? אם אני אוהבת את אריאנה גרנדה ומתעסקת במגפיים שלה, האם איני פמיניסטית? האם איני יכולה להתעסק בנושאים פוליטיים?

דוקה חושבת שאני יכולה,

גם אני חושבת.