"תראי, אם את רוצה זוגיות את חייבת לעבוד", אמרה לי הקוסמטיקאית בביקור הדו-חודשי שלי. "זוגיות זה עבודה לכל דבר! את צריכה לחפש, לצאת לדייטים, להוריד טינדר ושמינדר..."

כאן עצרתי אותה בחינניות כי אני קודם כל מנומסת ורק אחר כך חסרת סבלנות, ולא יכולתי שלא לתהות אם היא אכן צודקת כי היא לא הראשונה שאני שומעת את זה ממנה.

אז תהיתי.

זה באמת ככה? זו באמת עבודה, פול טיים דיילי ג'וב? פור ריל? איך אני אמורה להחזיק אחת כזו אם התפוקה ממנה היא לא תלוש שכר אלא... בן אדם? זה לא קצת אבסורדי? הופך את הכל למנוכר וקר ואפילו זר. אחרי הכל, אנחנו אנשים וכל מטרתנו היא להתאחד לטובת שלום בית, שלום עולמי ובן זכר. או בת.

אז איך אחרי שאני אסנן, אבחן, אעביר ימינה או שמאלה או אפתח אי אילו אפליקציות – איך אז אני אמצא את האחד שאיתו אעביר את שארית חיי (ט.ל.ח)? איפה האספקט האנושי בכל המשרה הכל כך לא קוסמת הזו ואיך צוברים בה ותק והטבות פנסיה אם כבר עכשיו בא לי להתפטר?

"תשכחי מזה, הוא לא יגיע אלייך ככה, על מגש", היא הוסיפה להגיגיה החשובים תוך שהיא מתאכזרת לגבות שלי כמו שמעולם לא התאכזרו אליהן.

"כן, ברור " גימגמתי בהסכמה כי כל עוד את מניחה פינצטה מול העיניים שלי אני אסכים להכל, אבל האמת שבתוך תוכי באמת הסכמתי. ברור שהוא לא יבוא, ברור שעבור כל דבר שארצה אצטרך לעבוד, אבל האם באמת  צריך לעבוד בשביל אהבה? היא לא הדבר היפה, הפשוט והתמים הזה שקורה כשהוא קורה וכשהוא קורה זה קליק מטורף שזהו, זה שלכם לפחות להתחלה? שום טינדר לא יכול לייצר את זה, שום אפליקציית היכרויות לא תייצר את החיבור האותנטי הראשוני.

אז הגענו, אני והיא, למסקנה חד משמעית: אני צריכה להתחיל להשתמש בכישורי המראיינת החבויה שבי, ולראיין גברים פוטנציאלים: מה אבא עושה ואיזה סוג דם יש לו,האם יש לו רכב ואיפה הוא למד (אם בכלל), מי החברים שלו וכמה הוא אוהב עגבניות כי זה יכול להיות דיל ברייקר רציני – לבית שלי הן לא נכנסות.

התנגדתי קלות. אולי אני נאיבית ואולי לא חיה בעולם שכולם חיים בו, אבל אני מתקשה לתפוס את זה ולבלוע את הגלולה. אני מאמינה באהבה הישנה והטובה שלא "עובדים" בשבילה, שהיא לא עול או משהו שצריך להשיג בכל מחיר. היא לא יעד לכבוש ולא מטרת על, היא פשוט אהבה. פשוטה. בלי עגבניות.

לעמוד הפייסבוק של גל יונה, וגם לבלוג.