ואז היא אמרה לי ברגע שהילד שכב על הבוץ וצעק שאני אמא רעה, "את עוד תתגעגעי לימים האלה". זה היה בימים שבהם גם אני, כמו כל אם עברייה שחושבת שהיא טובה, ביליתי את הנר השישי של החג בפסטיגל.

בתשע בבוקר התייצבנו ברכבת כדי לחסוך את הפקקים, במטרה להספיק להגיע מחולון לגני התערוכה בזמן. מעילים, מטריות, גשם זלעפות ושלושה ילדים שקופצים בשלוליות. "מקצת מים אף אחד לא מת", אמרתי לעצמי כשפילסתי את הדרך בהמון שרצה לחסוך כסף לחנייה.

אחרי שהם סיימו לצעוק, לרוץ ולבכות שקר להם ברגליים - הגענו ליעד. ההגעה כשעה וחצי לפני הזמן סיפקה לנו את הפריבילגיה לקנות חרבות עם אורות, דיסקים, פוסטרים, פופקורן ושתייה. והכל במחיר דירת שלושה חדרים בלב תל אביב. מה שתרצו. העיקר שתיהנו.

אני לא אהיה מהאמהות האלה שמביאות סנדוויצ’ים מהבית וגורמות לילדים שלהן להביט באחרים בקנאה. אפילו שבדרום תל אביב זה עולה שליש מחיר. אני אהיה אמא טובה עד הסוף, גם אם זה דורש ממני לקחת הלוואה בריבית פריים פלוס משהו.

המופע היה מושקע באבא שהתעטש, אמא שאמרה שזה מפריע לילד שלה להתרכז והילד שלי, שכפות הרגליים שלו עדיין לא התאוששו מהקור שהביא איתו מבחוץ. סביר להניח שהיו גם שירים וריקודים.

בהפסקה קנינו תפוח מתוק על מקל. הם לא רצו, אני זו שהכרחתי אותם לקנות כי הוא הזכיר לי את הילדות. ככה נתקעתי עם ארבעה תפוחים רקובים שהזכירו לי את רופא השיניים ועשו לי בחילה. שטויות. העיקר שהילדים נהנים.

אחד מהם בכה כשהאורות בחרב כבו, השני אמר שהוא רעב, לשלישי היה עדיין קר בכפות הרגליים והאידיאלי סימס שהוא מקווה שלא שכחתי לכבות את האורות באוטו.

ההנאה הצרופה הזו נגמרה בדוחק של הורים וילדים שרצו החוצה כאסירים נמלטים, ומוכר ארטיקים שרצה לגמור את המלאי מהקיץ. "לא קונה ארטיק במחיר כזה מופקע כשבמכולות ליד הבית מוכרים אותו בשני שקלים", אמרתי בנחרצות. יש רגעים שבהם גם אמא לארג'ית כמוני צריכה להציב גבולות.

ועכשיו זה הרגע. הוא פרץ בבכי ונמרח על הבוץ ועכשיו היה לו קר לא רק בכפות הרגליים, ולקור הצטרפו הרעב, הצמא וזה שהאורות כבו לו בחרב, ואישה חביבה שעמדה לידי עם נכדה שנראתה כמו עץ אשוח עם שלל שרשראות מהבהבות והבטיחה לי שאני עוד אתגעגע לימים האלה.

חרדת הגעגוע היא זו שהובילה אותי לקנות את כל הארטיקים, החרבות והנקניקיות. איחרנו לרכבת, היה כבר חושך והאוטו לא נדלק. כן, שכחתי את האורות.

אבל מה זה לעומת המציאות העגומה שאני נמצאת בה היום. בזמן שכל אחד מעולליי עסוק בעניינו, אני בתוך הפוך וחברתי שולחת תמונה שצובטת בלב: הפרצוף הזעוף של בנה אחרי שסירבה לקנות לו חרב עם אורות באחת ההפקות. "איזה כיף לך", כתבתי מהר והוספתי: "עוד תתגעגעי לימים האלה".

מזל שהיא לא שמעה את הדי הצחוק המרושע שפרץ מתוכי. שמתי שמיכה על הראש. לא, עוד לא הגיעו הימים האלה. לא מתגעגעת. לא!!!