שרון קריכלי בת 16.5 היא אלופת ישראל בריצה למרחק של 200 מטרים, את החופש הגדול מעבירה שרון באימוני המתבססים בעיר בריצה וסיבולת לב ריאה. יכולותיה האתלטיות של שרון התגלו כבר שהייתה בת ,11 אך בשל הלימודים והחיים החברתיים פרשה שרון מהאימונים האינטנסיביים וחזרה לחיי השגרה. באופן מפתיע בכיתה ט' החלה הנערה הצעירה מאשדוד, לחזור ולהתאמן וכבר השנה קטפה את התואר אלופת הארץ בריצה.

איך הגעת לתחום הריצה בספורט?
"בכיתה ה' היו לנו תחרויות לאתלטיקה קלה, תחרות כזו בין בתי ספר יסודיים. המורה לספורט בחרה אותי. עשינו שם ריצת 60 מטרים ומרוצי שליחים. אחרי התחרות הרגשתי שממש אהבתי את זה ,ממש התחברתי" מספרת שרון בהתלהבות.
"בכיתה ו' גם המשכתי עם הריצה, המאמן שלי הציע לי לבוא ולהתאמן, אמר שאני נראית לו מתאימה. התאמנתי כמה חודשים ואז פרשתי בגלל הלימודים. זו הייתה הטעות הכי גדולה שעשיתי בחיים. רק בכיתה ט' השכלתי לחזור לריצה אחרי שניסיתי טניס. הבנתי שאני אוהבת לרוץ ולא לחבוט במחבט".

מה התגובות של המשפחה על הריצה ?
"אבא- הכי תומך בעולם ! תמיד רוצה שאני אצליח, הוא מסיע אותי לכל התחרויות, מעודד אותי ומצלם כל רגע ורגע... ואמא אומרת לי לעשות מה שעושה לי טוב. היא רואה שאני חוזרת מאושרת מאימונים ותחרויות, לכן היא בעד".

איך זה מרגיש 10 שניות לפני שריקת הזינוק ?
"לחץ ! בעיקר לחץ. למרות שיש לי כבר ניסיון אני לחוצה לפני כל תחרות, וזה לא דבר טוב. צריכים להיות רגועים ובטוחים בעצמנו. הלחץ העיקרי הוא פחד מפסילה- לצאת לריצה לפני הזמן. אבל ברגע שהשריקה נשמעת לוקחים נשימה ומתאפסים".

על מה את חושבת כשאת רצה?
"פעם, כשעוד לא היה לי ממש ניסיון, אחרי ריצת ה-200 הראשונה שלי, המאמן צחק ועשה חיקוי שלי, על איך שהסתכלתי תמיד למה שקורה בצדדים במקום להסתכל ישר אל קו הסיום. אבל היום אני מנסה שלא לחשוב על המתחרות. קודם כל אני רצה בשביל עצמי, בשביל התוצאה שלי- להתחרות נגד עצמי וכדי לשבור את השיאים שלי. אני משתדלת שלא להשוות את עצמי לאחרים, כי בסופו של דבר ההישגים שלי הם גאווה שלי".

יש תחרותיות בקבוצה בה את מתאמנת ?
"להיפך. זה מה שאני כל כך אוהבת בקבוצה הזאת... יש פרגון עצום בין כולם.
בתחרויות אנחנו מעודדים אחד את השני וממש שמחים כשחבר לקבוצה מגיע להישג".

מה זה ריצה בשבילך ?
"חיים. אין מילה אחרת להגדיר את זה. זה מרגיע אותי, ריצה זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות! ".

ומה קורה כשלא הולך ?
"אני יודעת לקחת את הדברים בפרופורציות, גם אם קשה ואני לא מצליחה אני אומרת לעצמי שאני אוכל להוכיח את עצמי ושנפילה כזו קטנה לא תשפיע עליי- יהיה אפשר לתקן ולהשתפר תמיד. אני לוקחת את הכל בספורטיביות, לא עושה עניין גדול מכישלון".

איך הסביבה הקרובה מגיבה כשאת לא מצליחה ?
"אחותי הקטנה, מישל, אוהבת לצחוק ולהגיד שאם אני לא אזכה במקום הראשון, לא לחזור הביתה" צוחקת שרון. "ההורים תומכים בי, אומרים שזה לא נורא, שבפעם הבאה אני אצליח".

הספורט פוגע לך בלימודים?
"היו לי ימים שהייתי כל כולי בתוך התחרויות והאימונים, ששכחתי שיש מבחנים.
אבל הייתי חייבת לתת לעצמי ניעור, כי אני בכיתת מופ"ת. אני חייבת להשקיע ולהצליח כי אם לא אני אמצא את עצמי בחוץ לכיתה הזאת. חשוב לי שגם הלימודים שלי יהיו בסדר ולא יוזנחו. אם באמת רוצים אפשר לשלב את הלימודים עם האימונים. הרבה פעמים יוצא לי לחזור מאימון וללמוד, עם כל העייפות יושבים ולומדים כי אין ברירה... הלימודים חשובים לי. אני רוצה להשיג תעודת בגרות וללכת ללמוד מקצוע חוץ מלהתעסק בספורט".