הייתה זאת השנה 1973. השנה בה פרצה מלחמת יום הכיפורים.  חיים נגר, חייל קרבי שנהג בטנק בזמן המלחמה,מספר לי את סיפורו הקשה. "הייתי נחלאי , חבר גרעין. עברנו אימונים קשים,וחלקם עברו בקיבוץ שבה המלחמה תפסה אותנו. לאחר מכן, עברנו לשיריון. זה היה יום שבת של יום כיפור, חלק מאיתנו הלכו הביתה וחלק נשארו בקיבוץ. התעוררנו בצהריים, ופתאום שמענו מטוסים מעלינו. לא הבנו מה קרה, רק אחרי ששמענו ברדיו דיווחים.. הבנו שהתחילה המלחמה. אמרו לנו לחכות בקיבוץ שיבואו לגייס אותנו. ואנחנו? אנחנו שמחנו. לא הבנו שזה מלחמה. לא קלטנו שזה מצב קריטי לחיים שלנו. בלילה הגיע האוטובוס שאסף אותנו, שם היינו אמורים לעלות לרמת הגולן לבלום את הסורים. אך גילינו שאין טנקים. אז נסענו כל הדרך לאילת, ושהגענו קיבלנו טנקים חדשים. חימשנו אותם, הכנו אותם, אבל עדיין זה הרגיש כמו בתרגיל ענק. הלכנו לישון, אך הקפיצו אותנו ונסענו עם הטנקים לסיני.בצהרי היום נסענו לתדרוך, כשלפתע היו מטוסים. מטוסים שצללו הישר אלינו והמטירו עלינו פצצות.  ישר נכנסנו לטנק וסגרנו אותו וחיכינו להוראות.התקדמנו לכיוון מערב ג'ידי שבדרך נכנסנו למערב של טנקים וחיל רגלי. הטנק שלי נפגע מטיל סאגר והתחיל לבעור... " בהתחלה לא קולטים שזה מלחמה, ורק לאחר שזה פוגע בך, אתה מבין שיש סכנה אמיתית לחיים שלך. ושהחיים של אחרים תלויים בך. וזה העניין. להיות גיבור. לשים את חייהם של אחרים לפניך. "קראתי לשאר אנשי הצוות שלי והם לא ענו לי. לקחתי מטף כיבוי מתוך חשש לשלומם, וכיבית את האש. יצאתי החוצה וראיתי שהם שלמים ובריאים. בקרב זה נפגעו חלק מחברי הגדוד ,כולל המפקד. המשכנו להתארגן, הסיפור לא היה קל. התחלנו לבלום את המצרים. היו ימים לא קלים, חם מאוד ביום וקפוא בלילה. לפעמים האספקה לא הגיעה, והיו ימים שגווענו ברעב, ולא היה תחמושת.
ולמרות הכל הדפנו את הצבא המצרי.
יום אחד, מפקד הגדוד שלי שאל אותי מה קרה לטנק. וסיפרתי לו. והוא אמר שהטנק הזה יגיע עד לקהיר. אותו מפקד, חיים זיו ז"ל – נפגע ביום האחרון של הלחימה מפגז של טנק, השאיר אחריו אישה ותינוק . בינתיים המשכנו להתקדם, והגענו עד הק"מ ה101. אני נפצעתי מרסיס בשפה העליונה, אבל המשכתי להילחם.היינו 5 חודשים במצרים. שרק אחרי חודשיים יצאנו לחופשה הביתה , גם אז ל48 שעות.
אחר כך, השתחררנו חזרנו לקיבוץ וחודש אחר כך עלינו לרמת הגולן תחת הפגזות הצבא הסורי. לקראת הפסקת האש עם סוריה, נהרג חברי החייל יזהר חופשי ז"ל ."
מלחמה. מסע לא פשוט. צלקות שנשארות בליבו. סיוטים בלילה, זיכרונות שלעולם לא ישכחו.
ללכת בגיל צעיר כל כך, להגן על כולנו. לדאוג שאנחנו נישן בשקט בלילה, זה לא מובן מאליו. והרבה אנשים הקריבו את החיים שלהם בשבילנו. ובגלל זה אני חושבת שאנחנו צריכים לכבד את היום הזה.
"בקרוב יצא ספר על המלחמה של הגדוד שלי "חצי הדרך לקהיר " ובספר מספרים כל אחד מהם על הסיפור "
אנחנו לא נוכל לשים את עצמנו במקום אותם משפחות השכולות. אנחנו לא יכולים להבין את ההתמודדות היום יומית שלהם, עם אובדן האח, האבא, הילד. שהקריב את עצמו בשביל אחרים. אבל לפחות יום אחד בשנה, מגיע להם שנחלוק להם כבוד . נשמע סיפור או שניים, סיפור גבורה. ויום אחד ננסה להבין אותם. תמיכה לא מזיקה לאף אחד. גם לא קצת כבוד ליום הזה. 

ואחרי הכל יש יום עצמאות, לציין את הסיבה שאנחנו פה, הם הסיבה שאנחנו פה.