כמו בכל שנה ההכנות לטקסי הזיכרון בעיצומן, סרטים וסדרות רצים בערוצי הטלוויזיה וחושפים מראות איומים מתקופה נוראה, ולנו, בני הנוער מסבירים שוב ושוב מה זאת השואה, מה קרה בה, מי היו הקורבנות, כמה נספו ועד כמה התקופה הזאת הייתה איומה. אך עד כמה בני הנוער והילדים באמת מבינים או מתעניינים במה שקרה? 

אז עשיתי מחקר קטן משלי ושאלתי בני נוער מה זאת השואה בשבילם וכיצד הם תופסים אותה מהפרספקטיבה שלהם. הנה כמה תשובות שקיבלתי: "השואה זאת תקופה בלתי נפרדת מההיסטוריה של העם היהודי,  משהו שצריך לזכור תמיד", "פשע נגד האנושות", "השואה זה גזענות שהובילה להרג עם שלם בלי שום סיבה מוצדקת, והכל בגלל חוסר התנגדות של העולם. דוגמה למה שאדישות גורמת", "יום עצוב אבל חשוב שתפקידו להזכיר לנו מה איבדנו". חלק אפילו ענו בצורה אופטימית, כמו: "תקווה שגם לקטנים ולחלשים יש סיכוי לשרוד בסוף" או "הוכחה שתמיד יש סוף טוב בסופו של דבר, כי בזכות אותם יהודים אמיצים שנספו נפקחו עיני העולם ויש לנו מדינה משלנו היום" או "למידה מהעבר כדי שלא נחזור על אותן טעויות בעתיד". אך היו גם כאלה שענו "מאיפה לי?", "לא יודע, מה כבר אפשר להגיד?" או "מה אכפת לי? מה שהיה היה, צריך להגיד תודה שזה נגמר וזהו". 

ייאמר לזכות בני הנוער שכמעט כולם מודעים לחשיבות השואה, לנו כעם ולכל האומה ככלל, וכולם מבינים עד כמה חשוב לזכור ולא לשכוח. אבל למרות ההבנה לא כל בני הנוער מתחברים לאותה תקופה או מרגישים צורך להרהר לעומק במה שקרה- הרי הם לא חיו באותה תקופה אז איך הם יכולים להבין מה אותם אנשים חוו? 

אם אתם מאותם בני נוער אז הנה כמה עובדות שאולי יעזרו לכם להבין קצת יותר טוב את פני התקופה ואת העוול האיום שנעשה לילדים ובני נוער בדיוק כמונו: 

* כמיליון וחצי מתוך ששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה היו ילדים. ילדים תמימים וחסרי ישע בגילכם, שלא הספיקו לממש את חלומותיהם ואת תקוותיהם לעתיד.

* תקופת השואה גזלה מהילדים את ילדותם. לעתים קרובות נאלצו הילדים להתבגר מהר מהצפוי, לקבל על עצמם פעמים רבות אחריות כבדת משקל לגורלם ואף לגורל בני משפחתם, ופעמים רבות נאלצו להתמודד לבדם עם המצוקות שכפתה עליהם המלחמה. 

* פעמים רבות ילדים איבדו את אהוביהם והתמודדו עם חשש  ממשי לחייהם ולשלום יקיריהם. ילדים הופרדו מאימותיהם, הורים איבדו את ילדיהם, משפחות התפלגו וברקע אנשים ממשיכים להירצח באכזריות. 

תחשבו על זה, ילדים בגילנו שמשתנה להם המציאות בין לילה והם מוצאים את עצמם בלב עולם חדש ומזעזע, מופרדים מכל מה שאהבו אי פעם. דמיינו את עצמכם מתעוררים בוקר אחד וכל הדברים שאתם אוהבים נלקחים מכם: מגרשים אתכם מהבית, מהחדר שלכם עם כל החפצים ששמרתם שנים, מתעללים בכם, משפילים אתכם, מפרידים אתכם מחבריכם ומשפחתכם ומתחילים להתייחס אליכם כאל בהמות, לספור אתכם במקום לקרוא בשמותיכם, להכות אתכם ולהפסיק לראות בכם בני אדם. 

האם אתם מצליחים לדמיין מציאות כזאת? תחשבו שמיליון וחצי ילדים עברו בדיוק את מה שציינתי מקודם, ואפילו דברים גרועים יותר: גילחו את ראשיהם, הפשיטו אותם ושדדו את המעט שנותר להם. תחשבו איך ברגע חייהם התהפכו ועולמם חרב. 

אולי עכשיו אתם מבינים יותר את המשמעות מאחורי המילה שואה, וזוהי רק ההתחלה. אני מקווה שעכשיו אתם מבינים טוב יותר למה צריך לזכור- לא כי זה מה שאומרים לנו ומחנכים אותנו לעשות, אלא למען אותם מיליון וחצי ילדים שנלקח מהם הכל, ילדים בדיוק כמונו שרק רצו לחיות.. אותם צריך לזכור ולנצור בלב, ולהודות על כל דבר שיש בחיינו, אפילו הקטנים ביותר. להודות על ההזדמנות שקיבלנו לחיות חיים טובים יותר גם למענם, אלו שלא קיבלו את הזכות, והכי חשוב - לזכור ולא לשכוח.