למשפחה חרדית מאשדוד (המונה כיום 9 נפשות)  נולד ילד בריא שכעבור מספר שבועות חלה, ואובחן בטעות כסובל מדלקת ויראלית. בדיעבד הסתבר כי הוא סבל מדלקת קרום המוח, ועקב טיפול רפואי רשלני נגרמה לו פגיעה מוחית עם שיתוק מוחין. כיום הוא מרותק לכיסא גלגלים וזקוק

הטיפול בילד גבה מחיר כלכלי כבד מההורים -  סיוע צמוד בבית הספר, שיעורים פרטיים, פיזיותרפיה, נסיעות, טיפולים רפואיים ורגשיים, זמן אישי שההורים צריכים להקדיש לילד המיוחד ועוד. ההורים שקעו בחובות של למעלה מ-450 אלף שקל לאנשים ולגמ"חים שסייעו להם.

בשנת 2013 קיבלו ההורים פיצויים על הנזק שנגרם לילד בסך 750 אלף שקל, והילד עצמו קיבל פיצוי בגובה של 5.3 מיליון שקל, שהופקדו בחשבון על שמו.

למרות שההורים הם אפוטרופוסים של הילד, אין הם אינם רשאים להשתמש בכספו כראות עיניהם, ובכל הוצאה מכספו של הילד, עליהם להוכיח כי היא נעשתה עבורו ולטובתו, בפיקוח המדינה.

מאחר והמשפחה המונה 9 נפשות  מתגוררת בדירה קטנה בת 75 מ"ר בקומה רביעית בבניין בן 5 קומות, הכולל מעלית קטנה,  בקשו ההורים להיעזר בכספי הפיצויים כדי לרכוש דירה בת 5 חדרים בעיר. לטענתם  תנאי המגורים הצפופים והיעדר מעלית ראויה פוגעים באיכות חייו של הילד ואינם מאפשרים לו שיקום ראוי.

פנייתם לבית המשפט להשתמש בסך של כ-2 מיליון שקל, מתוך 5 מיליוני השקלים המופקדים לחשבון הילד לטובת רכישת דירה גדולה, נענו השלילה.

המדינה, באמצעות האפוטרופוס הכללי, התנגדה לבקשת ההורים.

הטיעון: המחיר שההורים הסכימו לשלם עבור הדירה מתוך כספו של הילד היה גבוה ב-10% מהערכת שמאי את שוויה, ואין הצדקה להוצאה כה גדולה שנועדה לשרת את כל המשפחה ולא את הקטין.

בתגובה ההורים התחייבו לשלם סך של 2,500 שקל מדי חודש לקופת הקטין, כמעין "דמי שכירות" עבור חלק הדירה שהם ויתר ילדיהם עושים בו שימוש, אך גם בכך לא היה די, שכן לטענת המדינה, מדובר בשליש בלבד מדמי השכירות הראויים של דירה כזאת, ואילו הקטין הוא רק תשיעית מבני המשפחה החיים בדירה.

בית המשפט נגד גישת האפוטרופוס הכללי:

בית המשפט לענייני משפחה ראה בגישתה של המדינה התנגדות קטנונית –

אין מדובר בהורים שעשו עסקה שקרית על-מנת להבריח כספים של הקטין, או בהורים שעשו עסקה תוך הקלת ראש בחשיבות שמירת הכספים עבור בנם הקטין.

ספק אם ניתן לראות בדירה בת 5 חדרים "פינוק" עבור יתר בני המשפחה בת 9 הנפשות, גם אם טענה זאת הייתה נכונה, הרי שאין בכך ולו ראשיתו של פיצוי על הנזק האמיתי שנגרם להורים והאחים, התומכים ומטפלים בקטין יום-יום, וצפוי כי יצטרכו להמשיך לסייע לו גם לאחר שלהוריו לא יהיו כוחות לטפל בו, וכמובן לאחר שילכו לעולמם.

עוד יצא בית המשפט כנגד טענת המדינה כי "אין זה מתפקידו של הקטין לרכוש דירה שתשמש למגורי משפחתו",  שכן באותה מידה ניתן לומר שאין זה מתפקידם של הורים לטפל בילדיהם מעבר לשנות ילדותם, ואין זה מתפקידם של אחים לטפל באחיהם מסביב לשעון, אולם הורים ואחים אלה ייאלצו לטפל בקטין כל חייו.

בשורה התחתונה, בית המשפט דחה את התנגדות המדינה וקבע כי במקרים כאלה לא ניתן להסתכל רק על ההיבט הכלכלי של היחידה המשפחתית, אלא בעיקר על טובת הקטין, וכאשר ישנה אפשרות לעשות שימוש בכספי הקטין ולרכוש דירה לשימושו, וברור כי טובתו היא לאפשר לבני משפחתו לגור עימו - אין מקום למנוע זאת מהמשפחה ומהקטין. בוודאי שגם קצת חמלה לא מזיקה, כאשר המדינה אינה מנהלת מאבק נגד פושעים אלא כנגד קורבנות של נסיבות חיים קשות במיוחד.