לדברי עוה"ד, בית הדין הסתמך בין היתר על עדות של הרב הראשי של כפר סבא שניתנה במועד לא ידוע כשלא ברור בפני מי העיד הרב. על פי אותה עדות עלומה, הרב זכר היטב את הסכום שמופיע בכתובה והכיר את אביו של הבעל. זאת למרות שהבעל טוען כי אביו לא הכיר את הרב. עוה"ד טוען כי הרב שערך אלפי כתובות לא יכול לזכור כתובה ספציפית שערך לפני יותר מ - 40 שנה.

עו"ד שרון פרץ טוען בערעור כי בית הדין הרבני בנתניה טעה כאשר הסתמך על עדות האישה למרות חוסר אמינותה. לדוגמא, הוא מציין כי האישה הגישה נגד הבעל 7 תלונות שווא במשטרה בטענה שהבעל הכה אותה, אך המשטרה סגרה את כל התיקים. למעט  תיק אחד שהבשיל לכתב אישום אך לבסוף לא הביא להרשעת הבעל  כי האישה חששה להעיד פן יתגלו שקריה.  עוה"ד פרץ טען כי כל התלונות 'נולדו' לאחר שהבעל ביקש להתגרש מאשתו.

בית הדין הסתמך על מסמך רפואי שהגישה האישה כאילו מדובר במסמך מחדר מיון בבית החולים. מהמסמך הרפואי עולה כי י מדובר בהפניה למיון שנכתבה בידי רופא פרטי ובו נטען כי "לדבריה של האישה היא הוכתה לפני שעה קלה על ידי בעלה". מתברר שהאישה מעולם לא הגיעה למיון וכנראה גם לא הוכתה וכי מדובר בעדות שמיעה  שהיא כידוע עדות פסולה.

בני הזוג נישאו בשנת 72' כאשר לטענת הבעל, אשתו כפתה עליו את הנישואין כיוון שהייתה בהריון מתקדם.

לטענת עוה"ד הבעל עזב את הבית מסיבה מוצדקת בגלל שהאישה מיררה את חייו, השפילה אותו, גידפה אותו ורמסה את כבודו וגידלה הילדים בסביבה 'שלילית' תוך מעורבות גדולה של הוריה.  האישה לדבריו העדיפה את הוריה על פניו וכיוון שהאישה מכריחה את ילדיה לגדול בסביבה שלילית, יש לשלול את כתובתה. בנוסף בית הדין קבע כי שני הצדדים מואסים זה בזה ולפיכך הם חייבים להתגרש.  

עוה"ד טוען בערעור לבית הדין הרבני הגדול, כי האישה החזיקה הבעל כבן ערובה משך 16 שנה ולא הסכימה להתגרש עד שתקבל את הבעלות על כל הדירה וכי לבית הדין הייתה דעה קדומה מתחילת המשפט לשלילה כנגד הבעל, עוד לפני ששמע את הצדדים.

עו"ד שרון פרץ טען כי תוצאת הפסיקה היא שהאישה תקבל מיליון ₪ (שווי הדירה המשותפת) ואילו הבעל יקבל אפס ₪. זאת למרות שרכש הדירה מכספו והאישה לא עבדה. לדבריו הבעל הגיע ב"עשר אצבעותיו" לדירה הנוכחית אשר היא כל מה שיש לו לעת זקנתו וממנה יהיה עליו להתקיים בשארית חייו. זוהי "כבשת הרש" של הבעל, האם צודק ליטול ממנו את כולה?

בסיכומו עוה"ד מבקש מבית הדין הגדול  לבטל הקביעה כי הבעל חייב בכתובת אשתו, לקבוע כי האישה איננה זכאית לפיצויים. לקבוע כי סכום הנקוב בכתובה זויף. לבטל הקביעה כי יש להצמיד הכתובה למדד יוקר המחיה או לכל סוג אחר של הצמדה. עוה"ד טוען בערעור כי רוב הפוסקים והדיינים קבעו כי אין להצמיד הכתובה למדד.

לחילופין על בית הדין הגבוה לקבוע כי הסכום הריאלי של הכתובה צריך להיות  12 אלף לירות לכל היותר כאשר סכום זה מהווה הכנסה או דמי מחיה לשנה.  לחילופין הא מבקש להסתפק בחיוב הבעל  בדמי מחייה שנתית לפי הערך הממוצע לנפש כיום. עוד הוא מבקש לחלק הדירה בחלקים שווים ולחייב האישה בהוצאות המשפט.