כתב האישום שהגישה פרקליטות מחוז דרום לבית משפט השלום באשקלון כנגד אופיר כהן עולה כי עת שימש כהן כמורה למתמטיקה ומחנך בתיכון, ביצע בארבע מתלמידותיו הקטינות עבירות של מעשה מגונה תוך ניצול יחסי תלות וכן הטריד מינית חלק מהקטינות.

כך לדוגמה, עת יצא כהן כמורה מלווה וחובש לטיול השנתי של תלמידי כיתות יא', נגע מספר פעמים בחזה ובישבנן של שתיים מתלמידותיו הקטינות. במקרה אחר, כאשר אחת הקטינה פנתה אל כהן לאחר שחשה כאבים בברכה, חבש לה כהן את המקום ועיסה את רגלה, תוך כדי העיסוי, נגע כהן באיבר מינה של הקטינה מעל לבגדיה. בנוסף, במהלך הטיול השנתי הזמין כהן את אחת הקטינות לחדרו ושוחח עם חלקן שיחות בעלות אופי מיני ובמסגרתן אף תיאר את מערכת היחסים המינית בינו לבין אשתו. עוד נטען, כי גם לאחר שעלו הקטינות לכיתה יב', עת שימש כהן כמורה למתמטיקה ורכז השכבה נגע בחזה ובישבנן של חלק מהקטינות, לא פעם גם במהלך השיעורים.

ביהמ"ש השלום באשקלון הרשיע את כהן במרבית העבירות שיוחסו לו בכתב האישום  ואף הרשיע אותו בשני מעשים נוספים שלא פורטו בכתב האישום האחד ביחס לאחת המתלוננות בתיק והשני ביחס לאחת העדות (משני אירועים שיוחסו לו בכתב האישום זוכה כהן). לאור כל האמור, נגזרו על כהן  40 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, מאסר על תנאי ופיצוי בסך 55,000 ₪.

 בגין החלטה זו הגיש כהן ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין. במסגרת הערעור נטען כי התמונה הראייתית שעלתה במהלך המשפט אינה חד משמעית ובוודאי לא כפי שבאה לביטוי בהכרעת הדין. מנגד טענה המדינה באמצעות עו"ד אדוה לוי – ויצגן ועידן איבגי מפרקליטות מחוז דרום פלילי כי ביהמ"ש לא הותיר אבן לא הפוכה וכי יש לדחות את הערעור.

שופטי בית המשפט המחוזי בבאר שבע יואל עדן, אריאל חזק וגאולה לוין קיבלו את עמדת הפרקליטות ודחו את טענותיו של כהן.  במסגרת החלטתם קבעו, בין היתר: "העובדה שנפגעת עבירת מין אינה מתלוננת באופן מידי או אינה מוסרת את מלוא הפרטים המדויקים באופן מידי, אינה פוגעת במהימנותה. אך טבעי הוא כי נפגעת עבירה מינית בכלל, ובמצב דברים בו הפגיעה נעשית ע"י איש מרות, מבוגר אשר אמור להיות אחראי, יכול והתחושות הקשות כפועל יוצא מהפגיעה יביאו לכך שלא יפורטו כל הדברים, וודאי שלא בלוח הזמנים הנטען."

עוד ציינו: "אין מדובר באירוע אחד, אין מדובר באירוע מקרי, ואין מדובר בנפגעת אחת. מדובר בשורת אירועים, במספר נפגעות, ובמצב דברים בו המערער אשר היה צריך לתפקד כאיש חינוך, והוא בעל מרות וסמכות, פעל באופן אשר פגע בשורת קטינות, הפר את זכותן לאוטונומיה על גופן ולפרטיותן.

המערער ניצל את האמון אשר ניתן בו, וניצל את מעמדו ואת היותו בקרבת הקטינות בשל תפקידו, ופגע בהן, בגופן ובנפשן.

המערער, ככל איש חינוך, אמור להיות אמון על שמירה על התלמידים והתלמידות, מכל משמר. את ההיפך הגמור ניתן לראות בפעולותיו של המערער, אשר ניצל את היותו איש חינוך לצורך פגיעה בשורת קטינות."

לאור האמור דחה ביהמ"ש את הערעור והותיר את ההרשעה והענישה על כנה.