בבית המשפט המחוזי בבאר שבע הרשיעו השופטים את מזל בר אושר ברצח טלי עטר והריגת תינוקה. לפני גזירת עונשה של בר אושר, שעל פי הסדר הטיעון אמור להיות 24 שנה, עלו לדוכן העדים אחיותיה של טלי עטר. הן סיפרו על כאב המשפחה, התמודדות הילדים וביקשו מבית המשפט שיגזור על בר אושר עונש על שתי העבירות בהן הורשעה. במשפחה גם ביקשו שבית המשפט יפסוק פיצויים לילדים הקטנים של טלי עטר.

הדברים שאמר איריס מרציאנו, אחותה של טלי עטר:
"אני רוצה לספר לכם שמיום הרצח החיים שלי השתנו לחלוטין. אני איבדתי אחות, חברה טובה, החיים שלי השתנו והתהפכו מיום הרצח לי אין חיים. אני עכשיו מטפלת בילדים של טלי המנוחה, ואני חווה את כל הכאב שהם חווים. כולנו מפורקים. הילדים של טלי לא יכולים לבוא לפה, אך דביר הבן הכל עשה עליה לתורה, וזה היה היום הכי עצוב וקשה שילד מגיע לגיל 13 ויודע שאמו לא נמצאת בחיים ולא מבין למה וגם אנחנו לא מבינים למה. כל חטאה של אחותי היה להעיר למה את זורקת לכלוך על הכביסה. איך אפשר להסביר לילדים...

אני ראיתי את מבטיה של הנאשמת אל אחותי, אך לא פירשתי אותם. הנאשמת באה לגור לידנו כמה חודשים קודם, ראיתי שיש קנאה... אני חושבת שהנאשמת צריכה להישפט למאסר עולם כולל ההריגה של התינוק לעוד 20 שנות מאסר. אני חושבת שהיא צריכה להינמק בכלא עד יומה האחרון.

אנחנו המשפחה לא רצינו להגיע להסדר טיעון, כי אנו מאמינים שביהמ"ש יכל להוכיח שהיא אשמה ולגזור עליה עונש מאסר עולם.
אלון הבן זוג של טלי לא יכל להגיע, אך אני רוצה לשתף את ביהמ"ש שחלום של זוגיות חדשה לילד החדש של אלון שהיה צריך לחיות, והנכד הראשון למשפחת סבג, והחלום הזה נקטע בגלל האכזריות והרוע של הנאשמת.

אני רוצה לשים דגש בתפקוד המשטרה, שלא באה לידי ביטוי בתהליך המשפט, ומאמינה שיש פה כשלון של המשטרה בפרשה הזו.

יש גם משהו שלא בא לידי ביטוי בהסדר הזה וזה הפיצוי הכספי לילדים של טלי שנשארו. אני חושבת שמגיע להם ולו מעט פיצוי כספי לטובת הילדים, וזה לא בא לידי ביטוי בהסדר הזה. לטלי יש 3 ילדים: דביר בן 13; רון בן 12; נאור בן 6 עולה לכתה א'.

הכאב של הילדים זועק ולי אין את הכוחות והכלים לעודד אותם, כי אני בעצמי לא מצליחה להבין למה אחותי נרצחה, למה רוצחים אנשים בצורה כזו. [העדה בוכה לאורך עדותה]. אני בעצמי מטופלת אצל פסיכולוג.

עוד הערה - אני רוצה לדבר על זה שבמהלך המשפט שישבנו פה, באמת התייסרנו לשמוע את העדויות, ואני חייבת להעיר הערה לסנגורים...

לגבי הכשל של המשטרה - אני מדברת שהוציאו לתקשורת קלטות של שיחות הטלפון של הנאשמת למשטרה, וזה מראה שהמשטרה יכלה למנוע את הרצח והיא לא הגיעה בזמן. אז אני חושבת שאולי אפשר להראות את הכשל המשטרתי פה, והתנהלות המשטרה הייתה צריכה לבוא לידי ביטוי".

דבורה אמזלג, אחותה של טלי עטר:
"טלי היא הקטנה שבאחיות, היא הייתה מלאת שמחת חיים, הייתה בעלת נתינת חסד כלפי הזולת. היא חילקה אוכל בבית תמחוי לאנשים זקנים שאהבו אותה מאד. עם היוודע הרצח, כולם מבית התמחוי הגיעו לבית של טלי והביעו את המחאה והזעם, ורק סיפרו על טוב לבה מהחיוכים שהגישה להם את האוכל, והעזרה הנפשית שהיתה נותנת להם ומעודדת אותם. [העדה בוכה].

טלי אחותי התרימה אנשים ומשפחה בשביל בית התמחוי, גם מכספה הפרטי הייתה מוציאה אם צריך. כשנגמר לחם הייתה קונה מכספה הפרטי כדי לתת. גם לנאשמת עצמה היא הייתה מעלה לה אוכל וקרטונים בשקיות של בגדים.

הבית של טלי היה, תמיד קראתי לו "בית אברהם אבינו". הכנסת האורחים הייתה מדהימה. הבית פתוח, כולם אהבו אותה. שכנות נכנסו, חברות נכנסו. כולם אהבו אותה. בכל מקום שהיא הייתה בו, ולא משנה איפה, היא השרתה שמחה, עליצות, שזה היום מאד מאד חסר לנו. אנו רוצים היום לקבל טיפה מהארת הפנים שהיתה לה ואין לנו את זה היום.

כמו שאחותי איריס אמרה, לטלי יש שלושה בנים. אני רוצה להעיד עליה שהיא הייתה אמא נפלאה. היא דאגה להם,אהבה אותם, ומסרה את נפשה בשבילם.

אני מבקשת לומר, שמאז האירוע, המשפחה שלנו מרוסקת. אמא שלי כבויה. היא דועכת מיום ליום. אני רואה איך אמא שלי, לא מרימה חיוך אחד קטן, לא משנה מה קורה. אבא שלי הפך להיות סגור ומופנם, שתקן, כל הזמן מכונס בתוך עצמו ושותק.

לפני האירוע היייתי אדם מאד שמח, הייתי יוצאת לטייל. ביום האירוע נחתתי מהונגריה. היום כלום לא מדבר אלי. החיים שלי קיבלו משמעות אחרת. ועם הרצח של אחותי, אני מגלה חוסר אמון בבני אדם, קשה לי לתת אמון בבני אדם.

היום אני מבקשת מבית המשפט להתייחס למסוכנות של הנאשמת ואני פונה אליכם בבקשה לנהוג בה בכל חומרת הדין שאפשר, שבידיעה ברורה ועם כוונת תחילה, כשאשר היא אומרת למשטרה שהיא "הולכת להרוג אותה, אני הולכת לרצוח אותה, אני הולכת לפתוח לה את הבטן", חזור ונשנה היא אמרה את זה וכאן היא מתייחסת לרצח של טלי ולרצח של התינוק עצמו, ליאם.

רצח מזעזע ואכזר שכזה לא מצליח להחזיר אותנו לחיים. אני חוזרת ליום של הרצח עצמו בבית החולים (העדה מתייפחת), כאשר ראיתי את טלי אחותי לאחר המוות, מתבוססת בדמה, התמונה לא עוזבת אותי. הראש שלה מונח הצידה, דם על כל הצוואר, העיניים עצומות (העדה מתייפחת). אומר לכם היום, כב' ביהמ"ש, שהגיע הרגע להגיד לטלי בדמייך חיי וזה יהיה על ידי עונש ראוי והולם של הנאשמת".