חוק יסוד בישראל
03.02.23 / 13:09
חוק־יסוד הוא חוק ישראלי בעל מעמד חוקתי. כלומר מאחר ולמדינת ישראל אין חוקה (היא מתקשה להרכיב חוקה בגלל מרכיבי המעוטים בה, החרדיים ועוד) חקיקת חוקי־יסוד היא הדרך שבחרה הכנסת כדי לבנות בהדרגה את החוקה לישראל.
לאור המחלוקת ששררה בין חברי הכנסת הראשונה בנוגע לעצם יצירתה של חוקה. הפשרה שהוצעה על ידי חבר־הכנסת יזהר הררי, נוסחה ב־13 ביוני 1950 בהחלטת הררי: ”הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים־פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק־יסוד בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, אם הוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה”.
המשותף לחוקי היסוד:
מוגדר בכותרת שלו כחוק יסוד.
מנוסח כיאה לעקרונות וערכים.
היעדר תאריך החקיקה כדי להדגיש כי הערכים הם מעבר לזמן ומקום.
מעמד – חוקי־יסוד:
חוקי היסוד הם בעלי מעמד על־משפטי עדיף על פני חוק רגיל. כאשר חוק רגיל סותר חוק־יסוד הוא עלול להיפסל בידי בג"ץ.
תוכן – חוקי־יסוד
אמורים לבטא את שני עקרונות היסוד של המדינה: יהודית ודמוקרטית, לבטא ערכים מרכזיים, להגדיר את הרשויות והיחסים ביניהן ולעגן את זכויות האדם, האזרח והמיעוט.
חוקי היסוד העיקריים והחשובים בישראל :
חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו
אושר ב-17 במרס 1992, בכנסת ה-12. החוק קובע כי זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין. מטרתו של החוק "להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". הוא מגן על חיי האדם, על גופו, על קניינו, על חירותו האישית, על זכותו של האדם בישראל לצאת את הארץ ולהיכנס אליה, על פרטיותו ועל צנעת הפרט. יש בחוק זה פסקת הגבלה, הקובעת כי "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". בחוק כלולה הוראה שעל-פיה הוא מוגן מפני שינויים מכוח תקנות לשעת חירום – לבד ממקרים חריגים, בתנאים מגבילים.
חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי
אושר ב-18 ביולי 2018, בכנסת ה-20. החוק קובע כי ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי וכן את שמה, סמלה והמנונה של המדינה. לפי החוק, ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל ועברית היא שפת המדינה; ישראל פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות ונשמרת בה הזיקה לבני העם היהודי כולו; המדינה אחראית להבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או אזרחותם. החוק קובע כי ההתיישבות היהודית היא ערך לאומי, לוח השנה העברי הוא הלוח הרשמי של המדינה, לצד לוח השנה הלועזי, יום העצמאות הוא יום החג הלאומי ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה הם ימי זיכרון רשמיים של המדינה. שבתות ומועדי ישראל הם ימי המנוחה הקבועים במדינה. למי שאינם יהודים זכות לקיים את ימי המנוחה בשבתם ובחגיהם. החוק אינו ניתן לשינוי אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת.
חוק-יסוד: חופש העיסוק
אושר בגרסתו הראשונה ב-3 במרס 1992, בכנסת ה-12, ובגרסתו השנייה – ב-9 במרס 1994, בכנסת ה-13. החוק קובע את זכותו של כל אזרח או תושב במדינה לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד. יש בחוק פסקת הגבלה, הקובעת כי "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". בחוק יש הוראה שעל-פיה הוא מוגן מפני שינויים מכוח תקנות לשעת חירום, והוראה בדבר יציבותו, הקובעת כי אין לשנותו אלא בהצבעה של רוב של 61 חברי הכנסת לפחות. ואולם, יש בחוק גם פסקת התגברות, המאפשרת לכנסת לחוקק חוק רגיל הפוגע בזכות לחופש העיסוק, ברוב של 61 חברי הכנסת, "אם נאמר בו במפורש שהוא תקף על אף האמור בחוק-יסוד זה". תוקפו של חוק כזה יפקע בתום ארבע שנים מיום תחילתו, אלא אם כן נקבע לכך מועד מוקדם יותר.
חוק-יסוד: הצבא
אושר ב-31 במרס 1976, בכנסת השמינית. הבסיס החוקי של צה"ל היה, עד לקבלת חוק-היסוד, בפקודת צבא-ההגנה-לישראל, התש"ח–1948. חוק-היסוד מושתת על הפקודה הזאת, ונקבע בו שצה"ל הוא צבא המדינה וכי אין להקים כוח מזוין אחר במדינה. החוק דן בחובת השירות והגיוס וכן בהוראות הצבא ופקודותיו. הוא מוסיף הוראות בעניין כפיפות הצבא לממשלה וקובע כי שר הביטחון הוא השר הממונה על הצבא מטעם הממשלה. החוק מגדיר את נוהל מינויו של הרמטכ"ל – ראש המטה הכללי, ומוסיף הוראות אשר ועדת אגרנט, שחקרה את נסיבות פריצת מלחמת יום-הכיפורים, התריעה על היעדרן.
חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל
אושר ב-30 ביולי 1980, בכנסת התשיעית. החוק מעגן את מעמדה של ירושלים כבירת ישראל, מבטיח את שלמותה ואת אחדותה ומרכז את ההוראות, שעד אז היו מפוזרות בחוקים שונים, בדבר מקום מושבם של הנשיא, הכנסת, הממשלה ובית-המשפט העליון. החוק עוסק במעמדם של המקומות הקדושים, מבטיח את זכויות בני כל הדתות ומצהיר על מדיניות של מתן קדימות מיוחדת לפיתוחה של ירושלים.
חוק-יסוד: מבקר המדינה
אושר ב-15 בפברואר 1988, בכנסת ה-11. בחוק מקובצות הוראות שעד אז היו פזורות בחוקים אחרים. מוגדרים בו תפקידים, סמכויות וחובות של מבקר המדינה, המשמש גם נציב תלונות הציבור, וכן נוהלי בחירתו ואחריותו כלפי הכנסת.
חוק-יסוד: השפיטה
אושר ב-28 בפברואר 1984, בכנסת ה-10. החוק מגדיר את סמכויות בתי-המשפט בערכאותיהם השונות וקובע עקרונות משפטיים, ובהם פומביות המשפט ואי-תלות הרשות השופטת. כמו כן, הוא קובע את הנהלים לבחירת שופטים. בחוק כלולה הוראה בדבר יציבותו ועל-פיה הוא מוגן מפני שינויים באמצעות תקנות לשעת חירום.
חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי
אושר ב-18 ביולי 2018, בכנסת ה-20. החוק קובע כי ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי וכן את שמה, סמלה והמנונה של המדינה. לפי החוק, ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל ועברית היא שפת המדינה; ישראל פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות ונשמרת בה הזיקה לבני העם היהודי כולו; המדינה אחראית להבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או אזרחותם. החוק קובע כי ההתיישבות היהודית היא ערך לאומי, לוח השנה העברי הוא הלוח הרשמי של המדינה, לצד לוח השנה הלועזי, יום העצמאות הוא יום החג הלאומי ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה הם ימי זיכרון רשמיים של המדינה. שבתות ומועדי ישראל הם ימי המנוחה הקבועים במדינה. למי שאינם יהודים זכות לקיים את ימי המנוחה בשבתם ובחגיהם. החוק אינו ניתן לשינוי אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת.