בבית המשפט העליון הוכרעה לאחרונה פרשה שהתנהלה מזה מספר שנים בבתי המשפט. קרב ירושה בין מספר אחים ואחיות, על הירושה שהותירו אחריהם הוריהם. 

זה לא היה אמור להגיע לשנים של משפטים, שכן עוד בחייהם ערכו אביהם ואימם צוואה, כל אחד את צוואתו ובה נקבע כי לאחר פטירת אחד מבני הזוג, רכושו יועבר לבן זוגו ולאחר פטירתו רכושם של השניים יתחלק באופן שווה בין ילדיהם. 

בכל אחת מהצוואות נקבעה הוראה השומרת על זכותו של בן הזוג לבטל את צוואתו-שלו, לשנותה או להוסיף עליה.

האישה נפטרה בשנת 2017, חודשיים לאחר פטירתה ערך הבעל צוואה נוספת[ ובגדרה הוריש את כל רכושו, וכן את הרכוש שירש מהמנוחה, לשתיים מבנותיו, למעט סך של 700,000 ש"ח, אותו הוריש המנוח לבנו, וסך של 600,000 ש"ח, אותו הוריש המנוח לבת נוספת.

ארבעה חודשים לאחר מכן נפטר האב.

בבית המשפט לענייני משפחה הוגשה בקשתה של הבת שירשה את החלק הקטן בירושה, לקיים את הצוואה המוקדמת ולחלק את הרכוש באופן שווה. שתי הבנות שקיבלו את מירב הרכוש ביקשו לקיים את הצוואה המאוחרת של האבא. הבן הצטרף לאחותו והתנגד לקיום הצוואה המאוחרת.

בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הצוואות ההדדיות הכילו בתוכן "הוראה אחרת": היא ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות לכל אחד מבני הזוג. בהתאם לכך, בית המשפט לענייני משפחה קבע בפסק דינו כי ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות, אשר נקבעה בכל אחת מהצוואות ההדדיות, הותירה בידי כל אחד מהמצווים כוח משפטי לשנות את צוואתו שלו בהתאם לרצונו בכל עת.

בית המשפט לענייני משפחה הטעים כי מאחר שמדובר בצוואות הדדיות, שהוראותיהן הן תמונת ראי זאת של זאת; ומאחר ששני המנוחים ידעו כי נשמרת הזכות לכל אחד מהם לשנות את צוואתו ואף לבטלה – הרי שכל אחד מהם ידע שהאחר יהא רשאי לשנות או לבטל את צוואתו בכל עת.

מטעם זה, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המנוח היה רשאי לשנות את הצוואה המוקדמת שלו גם בהתייחס לרכוש אותו ירש מעיזבונה של המנוחה. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וציין כי גם ממערכת היחסים אשר שררה בין בני הזוג בעודם בחיים עולה כי כל אחד מהם הותיר לאחר את החופש לשנות את צוואתו.

מטעמים אלה, בית המשפט לענייני משפחה הורה על קיום צוואתו המאוחרת של המנוח.

על החלטה זו של בית המשפט הגישו האח והאחות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ובהמלצת בית המשפט הם מיקדו את טיעוניהם בסוגיית הצוואות ההדדיות ובהסדר של יורש-אחר-יורש.

אחרי שמיעת טענותיהם של בעלי הדין, בית המשפט המחוזי קבע כי פסק הדין של בית משפט השלום באשדוד, הוא פסק דין נכון שלא נפלה בו שגגה. בפרט, קבע בית המשפט המחוזי כי בית המשפט לענייני משפחה אמד נכון את כוונתם המשותפת של בני הזוג המנוחים לאפשר – זה לזאת – לשנות את הצוואה שכל אחד מהם עשה כרצונו, או כרצונה, לא רק ביחס לרכוש שהיה מלכתחילה שלה או שלו, אלא גם ביחס לרכוש שיירש מזולתו.

בית המשפט המחוזי העיר כי אילו היתה מתקבלת טענתם של הבן והבת בדבר כפיפותו של המנוח בצוואתו המאוחרת להסדר של יורש-אחר-יורש מכוח צוואת המנוחה, השניים היו זכאים אמנם לקבל ולחלוק ביניהם את מחצית הרכוש אשר בא מעיזבון המנוחה, אולם לא היו זכאים לסכומי הכסף – 600,000 ש"ח ו-700,000 ש"ח, בהתאמה – שציווה להם המנוח בצוואתו המאוחרת. זאת, מאחר שהמנוח ציווה לעשות בכספים אלו כפי שציווה בהסתמכו על הבנתו כי הינו רשאי לצוות את כל רכושו, כולל הנכסים שירש מהמנוחה, כראות עיניו.

בית המשפט הוסיף וציין כי במקרה כזה היה צורך לקיים בירור עובדתי, כדי לזהות את הרכוש שהמנוח ירש מהמנוחה ואשר התמזג עם רכושו אחרי פטירת המנוחה.

בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי, ערערו הבן והבת (או האח והאחות) לבית המשפט העליון. בטיעונים שהגישה הבת לבית המשפט העליון, היא מבקשת כי רכושה של האם יחולק באופן שווה בין ילדיהם, ובאשר לצוות האב, להותיר אותה כמו שהיא. לחילופין מבקשת הבת כי רק הצוואה המוקדמת תתקיים.

לטענת הבת, פסקי הדין של בית המשפט השלום והמחוזי ביטלו לחלוטין את צוואת ורצון האם, וכי לאב לא הייתה האפשרות לשנות את צוואת האם ולחלק את רכושה בצורה אחרת ממה שרצתה. לטיעוני הבת הצטרף גם הבן, אף הוא לא ירש מנכסי הוריו.

בית המשפט העליון, בהרכב של שלושה שופטים (כבוד השופט דוד מינץ, כבוד השופט אלכס שטיין וכבוד השופט ח'אלד כבוב) החליט בפסק דינו לקבל את הערעור הבת והבן של המנוחים בחלקו, וקבע כי צוואתה המוקדמת של האמא תבוצע כלשונה ואילו צוואתו המאוחרת של האב תבוצע ביחס לרכושו למעט החלק בו העניק כספים לבנו ובתו. 

בהחלטת בית המשפט העליון, בהתייחסותו לפסקי הדין בשלום ובמחוזי, נכתב: "ערכאות אלה קבעו כי ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות, שכאמור נקבעה בצוואותיהם ההדדיות של המנוחים – ולפיה כל אחד מהמנוחים יהא רשאי לבטל או לשנות את צוואתו-שלו, לפי רצונו, בכל עת – הסירה מהצוואות הללו לא רק את מנגנון ההסתמכות, אלא גם את המנגנון הקנייני. קביעה זו בטעות יסודה. כפי שיוסבר להלן, ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות הסירה מהצוואות הללו את מנגנון ההסתמכות לבדו, הא ותו לא".

עוד נכתב בפסק הדין של בית המשפט העליון: "חירותו של אדם לקבוע מה ייאמר בצוואתו היא בגדר חירות לעשות כרצונו בנכסיו הוא, להבדיל מחירות שבדיעבד לעשות כרצונו בנכסים השייכים לאדם אחר. מה ייעשה ומה לא ייעשה בנכסיו של אותו אדם אחר – המנוחה דכאן – תלוי אך ורק בו ובמה שייאמר בצוואתו".

בית המשפט העליון קבע כי נכסי עיזבונה של המנוחה, אשר הועדו על ידה לארבעת ילדיה, יחולקו ביניהם כפי שהמנוחה ציוותה: רבע לכל צאצא.

באשר לצוואה המאוחרת  של הבעל – בית המשפט העליון  קבע כי זו כפופה לאמור בצוואת המנוחה, ומשליכה על תוקפה של צוואתו המאוחרת של המנוח בכללותה. זאת, מאחר שהמנוח עשה צוואה זו בצאתו מן ההנחה כי הוא ירש מהמנוחה את כל נכסיה ללא שום הגבלה או תנאי ואינו כפוף להסדר של יורש-אחר-יורש. בית המשפט העליון קבע כי בנסיבות אלו, הצוואה המאוחרת היא בבחינת צוואה שנעשתה מחמת טעות – דבר שעשוי להשליך על תוקפה.

יחד עם זאת, בדעת רוב של שניים מול אחד, נקבע כי צוואתו המאוחרת של אב תתקיים, כאשר יבוטלו מתוכה הסעיפים שמקנים כספים לבן והבת, שכן נקבע כי לא היה מצווה להם כספים אילו ידע שהם יהיו זכאים לרבע מרכושה של אישתו, אימם של השניים.