האישום שהוגש בינואר 2017 בגין בנייה ללא היתר נולד מתלונה שהגיעה משכנים על בניית סככה במרפסת. בשנה שעברה הוא הורשע בבית משפט השלום לאחר שנדחתה טענתו שלפיה היה פטור מהיתר בתקופת הבנייה. בית המשפט הוציא צו הריסה לסככה וקנס אותו ב-3,000 שקל.

טענות הנאשם:

באוגוסט 2014  נכנסו לתוקף תקנות שהעניקו פטור מהיתר בנייה להקמת סככה לא בולטת, שמחוברת בחלקה למבנה ועשויה מחומר קל. התקנות כללו סייג שלפיו הן כפופות להנחיות הוועדה המקומית.

אלא שהנחיות הוועדה באשדוד יצאו רק בחלוף 40 יום – כך שנוצרה תקופת ביניים שבה רק תקנות הפטור היו בתוקף. בהנחיות נקבע כי הפטור יינתן רק למי שיש זכויות בנייה.

במקרה הנוכחי הוכיח הנאשם שעמד בתנאי הפטור לפי התקנות אך לא לפי ההנחיות. כלומר, הוא לא הוכיח שהיו לו זכויות בנייה, ומכאן שאם בנה בתקופת הביניים הוא פטור מהיתר, ואם בנה לאחריה – הוא לא פטור. הטענה שהעלה בערעורו הייתה כי מאחר שהוועדה לא הוכיחה מתי הסככה נבנתה, קיימת אפשרות סבירה שהעבודות בוצעו בתקופת הביניים.

טענת עיריית אשדוד:

עיריית אשדוד טענה מנגד שהנאשם בחר שלא להעיד להגנתו והתחמק מלספר מתי ביצע את הבנייה, והימנעות זו משמשת חיזוק לטענתה שמדובר בבנייה אסורה. היא ציינה כי מאחר שטענת הפטור נחשבת לטענת הגנה – המערער הוא שצריך היה להוכיח את תחולתו.

החלטת השופט:

השופט אלון אינפלד קבע כי מי שאמורה הייתה להוכיח שהבנייה נעשתה בתקופה האסורה היא הוועדה המקומית, והיא לא עמדה בכך משום שלא הביאה כל ראיה. הוא הפנה לכך שהתלונה על הסככה הגיעה לוועדה המקומית בסך הכול 13 יום אחרי פרסום ההנחיות, ובהחלט ייתכן שהמערער הקים אותה לפני כן.

בנסיבות אלה, צוין בפסק הדין, אין משמעות לבחירת המערער שלא להעיד, שהרי הימנעותו יכולה לחזק את ראיות המאשימה רק כשיש כאלה.

השופט אפילו רמז לוועדה שעשתה טעות כשלא השתמשה בסעיפי חוק אחרים לצורך הוכחת העבירה, והתמקדה אך ורק בהפרת ההנחיות. במצב כזה, היא לא יכולה הייתה לזכות בתיק מבלי להוכיח את הנתון החיוני העיקרי – מועד הבנייה.

"נוכח העובדה שהבניה התגלתה זמן קצר לאחר שבניית סככה מסוג זה חזרה להיות אסורה, לאחר תקופה לא קצרה בה הייתה לכאורה מותרת, נותר ספק מוחשי שמא נבנתה הסככה בתקופת ה'פטור'", נכתב בפסק הדין שזיכה את המערער.