מדובר בדירה שרכש המערער בשנת 2000, חמש שנים לפני נישואיו למשיבה. בעת רכישת הדירה המערער לא הכיר את המשיבה ובוודאי לא הייתה לו כוונת שיתוף עמה. המערער מימן את רכישת הדירה מהון עצמי ובעיקר בעזרת הלוואה מובטחת במשכנתא והחזרי ההלוואה שולמו מחשבון הבנק של המערער, טען ב"כ של המערער, עוה"ד יורם ביתן.

המשיבה ביקשה פסק דין הצהרתי, הקובע כי יש לה מחצית הזכויות בדירה. בנוסף טענה המשיבה כי היא זכאית למחצית מכל רכוש אשר נצבר במהלך חיי הנישואין, וכן מחצית משווי הרכב והמיטלטלין.

בית המשפט לענייני משפחה פסק כי ביחס לדירה קיימת "שיתופיות מוחלשת", לפיה 25% מהזכויות בדירה שייכות למשיבה ו- 75% שייכות למערער.

בית משפט המחוזי קבע כי מאחר והצדדים נישאו בשנת 2005 הדין החל עליהם הוא "חוק יחסי ממון בין בני זוג (התשל"ג1973-  )".  הדירה שבמחלוקת נרכשה ע"י המערער חמש שנים לפני הנישואין, וככזו אינה נכס בר איזון, ודן בשאלה האם מדובר בנכס משותף.

 "בשונה ממסקנתו של בית המשפט קמא, אני סבורה כי המשיבה לא הצליחה להרים את הנטל ולהוכיח קיומו של שיתוף בדירה...לשם הכרה בשיתוף בדירת מגורים שהובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג, אין די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים לאורך זמן. יש לבחון את אורח החיים של הצדדים בכלל והתנהלותם בקשר לדירת המגורים בפרט", כותבת השופטת גאולה לוין.

תמונת המצב שהציגה המשיבה בכתבי הטענות מלמדת על כך שבמהלך הנישואין הצדדים לא נהגו בשיתוף כלכלי. כתב התביעה והסעדים המבוקשים בה, מלמדים על כך שהמשיבה סבורה כי אין מקום לערוך איזון משאבים בין הצדדים. הנכסים שצברה המשיבה במהלך הנישואין כלל אינם מוזכרים בכתב התביעה ל"איזון משאבים ספציפי", טען ב"כ המערער, עוה"ד יורם ביתן. המשיבה כללה בתביעה רק נכסים הרשומים על שם המערער או מצויים בחזקתו – הדירה, הרכב והמיטלטלין. היא לא הזכירה חסכונות, זכויות סוציאליות או נכסים אחרים הרשומים על שמה או מצויים בחזקתה. היא לא ביקשה לקזז חובות. גם לאורך ניהול ההליך המשפטי המשיבה נותרה בעמדתה כי מלבד שיתוף בנכסים שבידי המערער, אין מקום לשיתוף או איזון זכויות.

"לטעמי, לא ניתן לייחס לצדדים כוונת שיתוף ספציפי בדירה מעצם החיים המשותפים בדירה. הצדדים התגוררו יחד בדירה מעת הנישואין בשנת 2005 עד שנת 2018 , במשך כ- 13שנים. מדובר בתקופה לא מבוטלת, אך גם לא מדובר בתקופה ממושכת של עשרות שנים, שיש בה כדי ליצור הסכמה משתמעת לשיתוף. תקופה של 13 שנים, אין בה די כדי לראות את הדירה כנכס שנטמע ברכוש המשותף" כותבת השופטת לוין.

 "במכלול הנסיבות – כאשר ההלוואות נפרעו מחשבונו של המערער והמשיבה לא קיבלה על עצמה אחריות כלשהי ביחס להלוואות לאחר הפרידה ובמסגרת ההליך המשפטי – מדובר באינדיקציה חלשה שאין בה כדי להטות את הכף להוכחת כוונת שיתוף בדירה. על פי מכלול הפרמטרים, לא מצאתי כי מתקיים אותו "דבר מה נוסף" המקים שיתוף ספציפי של המשיבה בדירה".

לפרטים לחצו כאן