לפני כעשר שנים התחתנו בנו של התובע והנתבעת. בסמוך לחתונתם העניק להם התובע סכום של 800,000 שקל ששימש כהון עצמי לרכישת וילה בשווי 2.2 מיליון שקל (35%).

מספר חודשים לאחר מכן, במועד שלגביו הצדדים במחלוקת, נערך ביניהם הסכם שקובע כי הכסף שנתן האב מהווה הלוואה וכי בעת מכירת הבית יושב לו סכום ההלוואה או 35% מערך הבית במכירה - הגבוה מבניהם.

לאחר שהזוג הסתכסך בניהם, בדצמבר 2020 הגיש אבי הבעל את התביעה לבית המשפט, בה טען שכלתו לשעבר מקשה על פירוק השיתוף בבית ועל השבת ההלוואה לידיו כתוצאה מכך, בהתאם להסכם. לדבריו, לאחר פרוץ הסכסוך בין בני הזוג חזרה הנתבעת לגור בווילה והיא מפעילה משם את עסק של פעוטון – באופן שאינו מאפשר לו להיפרע מכספי ההלוואה.

מנגד טענה כלתו כי הכספים לרכישת הווילה ניתנו לבני הזוג כמתנה ולא כהלוואה. לדבריה היא הוחתמה בדיעבד על הסכם הלוואה כשהיא מעורפלת לאחר לידת בתה הבכורה. מדובר בלידת ואקום קשה שכללה קרע במעיים, תפרים וכאבים, ובנסיבות אלה לדברי התובעת היא לא הבינה במה מדובר, אולם סמכה על בעלה דאז וחתמה בלי לשאול שאלות.

מה פסקה השופטת:

השופטת גיא העדיפה את גרסת התביעה, לפיה הסכם ההלוואה נחתם כעשרה חודשים לפני לידת הבת. היא ציינה כי התאריך שמופיע פעמיים על ההסכם תומך בעמדת התובע, כך שטענת האישה לפיה לא צלולה בשעת החתימה הופרכה.

בהקשר לזה עמדה השופטת על כך שמדובר בהסכם פשוט בן ארבעה סעיפים המתנוסס על פני חצי עמוד. בנסיבות אלה טענת האישה כי התקשתה להבין את תוכנו – חסרת היגיון. יתרה מכך, עורכת הדין שערכה את ההסכם העידה כי הסבירה לנתבעת את משמעות ההסכם והשלכותיו, ועדותה לא נסתרה.

עוד ציינה השופטת כי היו לנתבעת שש שנים ממועד החתימה על ההסכם ועד למועד הקרע עם בעלה כדי לטעון שההסכם אינו תקף, והיא לא עשתה זאת. בנסיבות אלה אין לראות את ההסכם כמזימה שנרקחה בסמוך לגירושים במטרה להוציא כספים מהנתבעת, אלא מדובר בהסכם אותנטי ותקף.

השופטת העירה שאמנם חלפה כמעט שנה ממועד חתונת בני הזוג ועד לעריכת ההסכם באופן שאולי מעורר תמיהה, אלא שהדבר נבע לדבריה מהעובדה שהתובע העביר את כספי ההלוואה במשך מספר חודשים ולא נתן את כל הסכום בסמוך לחתונה.

לפיכך השופטת קבעה כי כשתימכר הווילה – שערכה בינתיים צמח ביותר ממיליון שקל – תשיב הנתבעת לחמיה לשעבר מחצית מסכום ההלוואה או 17.5% מתמורת המכירה, כאשר את המחצית השנייה ישיב בנו.

בנוסף חויבה האישה לשלם לתובע הוצאות בסך 8,000 שקל.