תושב העיר תבע בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד את בת זוגו, עימה היה בזוגיות קצרה - ודרש לקבל מחצית מרכושה, בין השאר מחצית מדירת מגורים אותה רכשה במהלך הזוגיות ביניהם.

התובע ביקש מבית המשפט להורות על שיתוף בנכסים, בזכויות ובחובות שנצברו בתקופת חייו המשותפים עם הנתבעת, ללא נישואין. הנתבעת טוענת כי התובע הוליך אותה שולל במסגרת חייהם המשותפים הקצרים, בהם שמרו על הפרדה רכושית מוחלטת, למעט השימוש שעשה בחשבונות הבנק שלה בשל היותו שקוע בחובות כבדים.

הצדדים הכירו בשנת 2012, כאשר לכל אחד מהם ילדים ממערכת יחסים זוגית קודמת. האשה עסקה בהוראה, בעוד האיש עסק בעבודות בניה, תוך ניהול הליכים מול רשויות המס. בשלב ראשון, התגוררו יחדיו בדירתה השכורה של הנתבעת.

שנת 2013 הגישו שני הצדדים הצעות לרכישת דירה מכונס נכסים. ביוני 2013 נחתם הסכם לרכישת דירה לפיו הנתבעת תרכוש הדירה במחיר המוסכם על כונס הנכסים, בין השאר באמצעות כספים שחסכה ובאמצעות הלוואה מובטחת במשכנתא, כאשר היא הלווה העיקרית בה ואחיה משמש ערב.

במהלך 2014 החלו להתגורר בדירה זו, אך בסוף אותה שנה חייהם המשותפים נקלעו למשבר ובדצמבר 2014 יצא התובע מהדירה. באוגוסט 2015 נפרדו, לאחר מספר חדשים חזרו להיפגש ולבסוף נפרדו סופית.

בשנת 2019 הגיש האיש כתב תביעה כלפי האשה, בו טען כי דירת המגורים משותפת, כאשר העסק שניהל מימן את חייהם המשותפים. לפיכך טען כי עליו לקבל מחצית שווי דירת המגורים, מחצית דמי שימוש עבור יחידת הדיור הסמוכה לה, מחצית שווי מכוניתה, מחצית כספים שיצאו מחשבון העסק לחשבונות הנתבעת או אחיה ומחצית כספים שקיבלה עבור העסק ולא הפקידה בחשבון הבנק של העסק.

בדיון הראשון שהתקיים טענה הנתבעת כי התובע הוליך אותה שולל כאשר בדיעבד התברר לה כי היה שקוע בחובות.

בכתב ההגנה שהגישה האישה, היא טענה כי מדובר בדירה מגורים שלה, הרשומה בבעלותה ומומנה על ידה באופן מלא, לרבות המיטלטלין ויחידת הדיור, כאשר את המכונית רכשה ממקורותיה שלה. לגבי העסק, טענה כי התובע דרש ממנה לאפשר לו לרשום את העסק בבעלותה ולנהל את ענייניו הכספים באמצעות חשבון בנק שיירשם על שמה, בטענה כי הדבר יהיה מוצלח יותר משיקולי "תכנון מס". רק בדיעבד התחוור לה כי היה שקוע בחובות, בגינם ננקטו הליכים גם כלפיה. בכספים שהגיעו השתמשה על מנת לפרוע חובות העסק הכושל שניהל התובע. במצב דברים זה, אין כל הצדקה לדרוש ממנה דבר.

במהלך דיון הוכחות שהתקיים, התברר כי התובע פתח הליך של פשיטת רגל, מבלי לציין הדבר בכתבי טענותיו, חרף העובדה שכתב התביעה המתוקן הוגש לאחר שפתח בהליך האמור.

בסיכומים שהגיש התובע הוא טען כי הנתבעת עבדה כגננת בעוד הוא הפעיל עסק מכניס. עוד לטענתו, הכספים ששימשו לרכישת הדירה היו משותפים, וזאת גם באמצעות חשבון העסק שניהל. עוד לדבריו, השקיע סכום של 300 אלף שקל בשיפוץ הדירה.

לטענת התובע, לאחר שנפרדו התנהל בינו ובין התובעת משא ומתן באמצעות בן זוגה החדש, על מנת לבחון לרכוש חלקו בדירה בתמורה ל-120 אלף שקל. 

עוד טען התובע כי לאור הלכת השיתוף החלה על ידועים בציבור, נקודת המוצא היא כי דירת המגורים משמשת חלק מן הנכסים המשותפים, גם אם רשומה בבעלות אחד מהצדדים. נוסף על כך, קיימת חזקה לגבי שיתוף בחובות.

הנתבעת בסיכומיה דחתה את כל טענותיו של התובע, ואף הציגה מסמכים שמאשרים את טענותיה. בין השאר הציגה הפקדות שביצעה בחשבון העסק, שלאחריו נמשכו הכספים לצורך רכישת הדירה. עוד טענה הנתבעת כי מערכת היחסים הייתה קצרה, וכי לא ניתן להחיל עליהם את הכללים של ידועים בציבור. 

באשר לדירה, טוענת כי מדובר בדירה שלה בלבד, אותה רכשה ממקורות כספיים שהיו לה עובר למערכת היחסים עם התובע והשייכים רק לה. טוענת כי הסכום הראשוני עבור הדירה בגובה 400,000 ₪ שולם ממקורותיה שלה, אותם קיבלה במסגרת גירושיה מבעלה הקודם, בצירוף כספים שחסכה.

השופטת ענת אלפסי שדנה בתיק, כבר בראשית ההכרעה מציינת כי דין התביעה להידחות, ולו מהטעם כי השניים לא היו במערכת יחסים ארוכה ויש ספק אם אכן היו ידועים בציבור. 

"דין התביעה להידחות הן בשל ספק בדבר היות הצדדים ידועים בציבור והן בשל העדר תחולת הלכת השיתוף על הנכסים מושא התובענה. בנוסף, טענתו בדבר תרומתו לרכישת הדירה מעוררת קושי רב שעה שהתברר כי הצהיר הצהרות שונות לחלוטין בהליך פשיטת הרגל, בה הצהיר כי חובותיו עולים על 8 מליון ₪ ונוצרו שנים רבות טרם החיים המשותפים", כתבה השופטת אלפסי.

עוד נכתב בהחלטת השופטת אלפסי: "הנתבעת בסיכומיה טענה כי מדובר היה בקשר קצר ביותר, ללא ילדים משותפים, אשר בסופו של דבר התגלה כקשר אשר מטרתו היחידה היא להוציא ממנה כספים שלא כדין".

בפסק הדין השופטת אלפסי עוברת סעיף סעיף בטענותיו של התובע, ודוחה את כולם על הסף. בסופו של פסק הדין, כותבת השופטת אלפסי: "נמצא, איפוא, כי האיש גרם לאשה לחוש כי ראויה לאמונו, אך לא כך הדבר. הדירה שרכשה נמצאת בבעלותה שלה. הטענות הכספיות הנוספות בדבר הוצאת כספים דינן להידחות".

לתובע נפסקו הוצאות משפט בסך 30,000 שקל בצירוף מע"מ.