הנושא שעלה עד לעליון היה -  אישה שתבעה את בעלה לשעבר ביחד עם אמה, בטענה כי גרם לה לנזקים נפשיים וכלכליים בגלל שהסתיר את העובדה שהוא הומו בארון, שחי חיים כפולים והונה אותן, ולמעשה השתמש בהן כסיפור כיסוי לחייו האמיתיים.

מכאן שהיא בקשה שיפתה אותה בסך של 5 מיליון שקלים על עוגמת הנפש וכו'

בפסק דינם, הבהירו שופטי העליון כי כי אין למשפט כיצד לטפל ביחסים זוגיים, אישיים ואינטימיים. הדיון ביחסים אלה נידון לעצירה על לעצור סף דלתה של המשפחה.

וכך אמר שופט העליון: "המשפט אינו המסגרת המתאימה לריפוי כאבי לב, והוא לא נועד למשטר את נטיות הלב".

כאשר אדם מוכר רכב, חלה עליו חובת גילוי נרחבת לקונה. כל "דפיקה", פגם נסתר, נזילת שמן, צריכה להיות "על השולחן" – ולא, המוכר חשוף לעילת תביעה בגין הטעיה.

מערכת יחסים זוגית, לרבות נישואים, מניחה מאליה מידה של אמון ואינטימיות, לכן הסתרה של פרט מהותי הקשור ביחסים, כגון נטייה מינית, התנסות ביחסים מיניים (הומוסקסואליים או הטרוסקסואליים) מחוץ לנישואים, מניעים (אמיתיים) לנישואין וכיוצא בזה, היו אמורים,  לכאורה, בהקבלה לחובת הגילוי ביחס למכירת רכב, להיות מגולים לבעל או לאישה.

אך דווקא טיבם האינטימי והפרטי של היחסים הזוגיים, והפגיעה הקשה בפרטיות הנלווית להטלת חובת גילוי בין בני זוג או קרובי משפחתם, היא זו שמובילה לתוצאה הפוכה. אפילו ש"דפיקה" מחוץ לנישואין כואבת עשרות מונים יותר מ"דפיקה" של רכב, לא ניתן לתבוע בן זוג על עצם הדפיקה, וגם לא על הסתרתה והסתרת צפונות לבו. 

לאנשים רבים (ולעורכי דין רבים) יש ציפיה שהמשפט יסדיר את כל תחומי החיים. משאלת לב זו אינה רצויה, שכן כוחו של המשפט מוגבל.

קו הגבול שבין משפט לתחומים אחרים, ובעיקר תחום המוסר והאתיקה, נבחן פעם אחר פעם על ידי אנשים שנבגדו, שגילו שהאנשים הקרובים להם ביותר ניהלו במשך שנים חיים כפולים מאחורי גבם.