"כל כך כואב לי שדווקא אני, שכל ילדותי עברה בבדידות איומה בבתי ילדים עלובים, עומדת לסיים את חיי בדיוק באותה צורה", מתייפחת המשוררת דלית בת אדם (68) בחדרה העצוב, הקטן והמלוכלך בהוסטל השלום ברובע א' באשדוד. הלב נכמר למשמע הדברים, ואתה לא יודע על מי לרחם יותר - על הילדה הקטנה שגדלה בצורה כזו או על האישה שעומדת לסיים חיים יצירתיים ופוריים כל כך באופן כה מביש.

כבר במבט מבחוץ בניין הבטון המכוער והפונקציונלי לא נושא בשורה אופטימית כלשהי. כשפותחים את דלת הכניסה למסדרון הארוך והנוגה, שקשישים מציצים מדלתות החדרים שלאורכו, תוהים בינם לבין עצמם מי בר המזל מבינם שזכה לביקור נדיר, ריח חזק של זִקנה וייאוש תוקף במלוא העוצמה.

סליחה, איפה חדר 204?

"יַא וַס נֵ פּוֹנִימַיוּ", אומרת הקשישה הכי קרובה וטורקת את דלת חדרה.

הדלת של חדר 204 פתוחה בחלקה. דפיקה של נימוס וקול רועד מזמין פנימה. העיניים מנסות להתרגל לאפלת החדר, שהתריסים בו סגורים והאוויר בו דחוס. בת אדם שרועה על מיטתה, מנסה להזדקף. היא פרצה דיסק לפני שבועות אחדים והכאבים עדיין בלתי נסבלים. סביבה מוטלות קופסאות רבות מספור של כדורים לכאבים שבגב וגם לכאלה שלא. שולחן הכתיבה שלה מבולגן ועמוס במסמכים, בעיקר כאלה שנושאים את לוגו קופת החולים בה היא חברה.

"אני מצטערת שאני מקבלת אותך ככה", היא מתייפחת ומנסה להתרומם, "הכאבים בלתי נסבלים".

כמה זמן את כבר ככה?

"כבר כמה שבועות, אבל הבעיה הכי גדולה שלי היא דווקא הבדידות. אין לי ממש עם מי לדבר כאן בכלל. כמעט אף אחד מהדיירים האחרים לא מדבר עברית".

אז למה את לא עוברת מכאן?

"אני לא יודעת", היא בוכה, "הביאו אותי לכאן לפני שמונה שנים ואמרו לי שזה זמני. כל הזמן יש סחבת. אם עד לפני זמן מה יכולתי לצאת מכאן בעצמי ולבקר אנשים, עכשיו אני יכולה לשכב כאן ימים ואף אחד לא מתקשר או מבקר אותי. זה פשוט סרט אימה. אני לא מאמינה שזה קורה לי בכלל, כאילו נשתכחתי מלבם של כולם".

חיי בשירים

אבל כנראה שישנם כמה לבבות שעוד זוכרים את דלית בת אדם. בערב ההוקרה לסופרי ומשוררי אשדוד, שנערך בשבוע שעבר במרכז מונארט לרגל שבוע הספר, הביע מנחה הערב, סמי שלום שטרית, את צערו על שנבצר מבת אדם, "אחת המשוררות הכי חשובות בעיר ובכלל", לדבריו, להגיע לאירוע. חברתה של בת אדם, המשוררת האשדודית המצוינת סמדר שרת, דיברה אף היא על מצבה העגום של המשוררת הוותיקה והנפלאה, יש רבים שזוכרים לה עדיין את שני ספרי השירה שהוציאה ואת השירים שפרסמה במשך שנים רבות, כמו גם את היותה חלק מן הבוהמה התל אביבית בשנות השבעים ותחילת השמונים, אז פרצה לתודעה כשחקנית בתאטרון הקאמרי ובסרטים שונים.

"קסומה ורגישה לשון שירתה", אומר בשפה אופיינית המשורר הירושלמי הוותיק הרצל חקק, שיחד עם בת אדם חרש עד לפני מספר שנים את הארץ בהרצאות משותפות כחברים באגודת הסופרים העבריים. "דלית בת אדם מנסה במלים לצייר, לתת לנו בשורות שעולות על גדותיהן, מראה של קוקטייל מכחולים מרהיב: תאטרון של דמויות, מראות ממקומות שהיו, מבקשת לבטא בצבעים רכים את השכבה הנסתרת של החיים, לשרטט בלשון אישית את החוויה, שהיא כמעט בלתי ניתנת למבע".

קשה לראות את המבע הכואב על פניה של בת אדם, שמצליחה לקום ממיטתה בקושי רב, ניגשת לחדר השירותים חסר הדלת לשטוף את פניה, ואז מתיישבת במאמץ על כיסא משרדי ומבקשת בביישנות לקרוא מתוך ספר שיריה האחרון, "ימים של חסד", שיצא לפני כארבע שנים בהוצאת "גוונים". ספר שירים אוטוביוגרפי, שמספר את סיפור חייה של המשוררת הכה עצובה הזו. לפתע קולה משתנה ועולים ממנו ריחות של ילדות, תמונות מן העבר, שירה ענוגה צבועה בגוונים פסטורליים, ובשורות עדינות, שמזכירות לנו את נפלאות השירה הקלאסית, היא מספרת את סיפורם של הוריה:

כֵּן, זוֹ אֲנִי שֶׁנּוֹלְדָה בַּסְּתָו, בְּחֹדֶשׁ סֶפְּטֶמְבֶּר
וַאֲנִי הַבַּת הַבְּכוֹרָה וְהַיְּחִידָה
שֶׁל רוֹמֵיאוֹ וְיוּלְיָה
צֶמֶד הַחֶמֶד מֵהָעִיר דַּמֶּשֶׂק בְּסוּרְיָה
שֶׁחִזְּרוּ זֶה אַחַר זוֹ, הִסְתַּתְּרוּ, נִפְגְּשׁוּ
וְנִשְׁלְחוּ שְׁלִיחִים עִם פִּתְקָאוֹת אַהֲבָה
הַנְּקוּבִים בְּתַחֲנוּנֵי סִלְסוּל
מֵאָבִי וִיקְטוֹר לְאִמִּי לִיזָה נִפְגְּשׁוּ וְנִשְׁלְחוּ שְׁלִיחִים עִם פִּתְקְאוֹת אַהֲבָה.

קץ הפרידה

הנישואים של "רומיאו ויוליה, צמד החמד מהעיר דמשק בסוריה", הידועים יותר כויקטור וליזה פנחס, החזיקו מעמד שלוש שנים בלבד, אולם נשאו פרי - פרידה פנחס (כפי שנקראה המשוררת בלידתה), שעלתה עם אימה לארץ ב־1950.

"אני זוכרת מתישהו באמצע שנות השבעים, אחרי שהוצאתי את ספר השירים הראשון שלי, היה זה יורם קניוק שאמר לי שאם אני לא אכתוב את הספר שמתאר את סיפור חיי, הוא ייאלץ לעשות זאת", מספרת בת אדם. "אתה יודע שהרב ניסים אינדיבו, הרב של יהודי דמשק, שערך את הווידוי לאלי כהן לפני מותו, היה הסבא שלי?". בשלב זה היא מצביעה על הקיר, שם תלויה תמונתו של הרב המפורסם מעל תמונה שלה, אוחזת בגיטרה.

התחנה הראשונה בישראל של פרידה הקטנה, שנקראה כך על שם סבתה, הייתה חיפה, שם התגוררה עם אימה עד שזו נישאה ליהודי פולני בשם אפרים גלדר וילדה לו חמישה ילדים. "מגיל חמש כמעט ולא גרתי בבית", מספרת בת אדם, "גידלתי את עצמי. גרתי בכל מיני קיבוצים ופנימיות. הייתי המון לבד. את בית הספר לא סיימתי והיו תקופות ארוכות שלא הלכתי בכלל כי לא היו לי נעליים. אבל נהגתי לקרוא המון, ללמוד שפות, והלכתי לקולנוע כי רציתי להיות שחקנית כשאגדל".

כתבת גם שירים?

"בוודאי. כבר מגיל צעיר. תמיד אהבתי לכתוב".

היית בקשר עם אבא שלך?

"אני זוכרת פעם אחת בחיפה שראיתי אותו מרחוק והוא צעק לעברי: 'ילדה, את יודעת מי אני? אני אבא שלך ושם המשפחה שלך הוא השם שלי, אז כדאי שתתנהגי יפה'. אני זוכרת שפחדתי ממנו כי הוא איים להרביץ לאפרים, בעלה של אימא שלי, שהיה איתי שם".

הוא התחתן שוב?

"בהחלט. ונולדו לו חמישה ילדים, אבל אני לא הייתי בקשר איתם, מלבד עם אחת מבנותיו, שפגשתי במקרה בצבא כאשר שירתתי בצוות הווי נח"ל". בת אדם מספרת שאחותה אמרה לה אז שתמיד רצתה אחות גדולה: "אני זוכרת שהיא סיפרה לי שאבי אמר לה שמבחינתו אם היא מתגייסת היא לא בתו יותר, כי ידוע לכל אחד שהצבא הנו מקום בו בנות הופכות לנשים מופקרות. היא אמרה לי שהיא נורא פחדה ממנו".

הפחד הזה, מסתבר, לא היה נחלתה של אחותה החורגת בלבד. לכן כאשר הפכה לשחקנית החליטה פרידה פנחס לשנות את שמה. "למדתי משחק בסטודיו ניסן נתיב ולאחר מכן גם חינוך יצירתי ודרמה יוצרת בסמינר הקיבוצים", היא מספרת. "לא היו לי האמצעים לכך כמובן, אבל קיבלתי מלגת לימודים מתאטרון האוהל".

לאחר לימודיה היא התקבלה לשחק בתאטרון הקאמרי בהצגה "הנרי הרביעי": "היה לי שם קטע בלבוש די מינימלי, לצד עודד תאומי", היא מספרת, "אז חששתי מכך שאבא שלי יראה את השם פרידה פנחס על לוחות המודעות, כי הוא עוד היה מסוגל להגיע לשם עם סכין ולרדוף אחריי באולם".

ולמה שינית דווקא לדלית בת אדם?

"אהבתי את ההגדרה הזו 'בת אדם', בתו של אדם, ובדיוק אז קראתי את הספר 'דיטה בת אדם' ושיניתי לדלית כי אהבתי את השם".

לאחר הופעתה במחזה "הנרי הרביעי" המשיכה בת אדם לשחק בתפקידים נוספים בתאטרון חובבים תל אביבי, כשחקנית-קריינית בתסכיתים ברדיו וכשחקנית אורחת בסרטים "השמלה", "תעלת בלאומילך" ו"הגלולה". היא עסקה במקביל גם במוזיקה, בצילום ובמחול, עד שבתחילת שנות השמונים החליטה לעזוב את התחום.

למה עזבת את המשחק?

"האמת? כי הייתי חייבת להתפרנס", היא אומרת. "בגיל מסוים אתה מבין שאלה תפקידים שלא ייקחו אותך לאף מקום".

אבל את השירה לא עזבת.

"ברור שלא. הייתי חייבת למצוא מקום להוציא את היצירתיות שלי".

שיריה הראשונים פורסמו ב־1969 במוסף לספרות של עיתון "למרחב", ואחר כך התפרסמו כמה מיצירותיה במוספי עיתונים יומיים, בכתבי עת ובאנתולוגיות. ב־1973 יצא ספרה הראשון (בהוצאת "טרקלין"), "אתה אומר לי שמש", שבעקבותיו קיבלה בת אדם מלגת התפנות לכתיבה מטעם המועצה לתרבות.

"אני זוכרת שכאשר באתי לאבא שלי ורציתי לתת לו במתנה את ספר השירים הראשון שכתבתי", היא אומרת במרירות, "הוא זרק אותו הצדה ואמר לי שאני מופקרת בגלל שאני גרה לבד בתל אביב". 

ואימא?

"אימא הייתה מאושרת. היא אמרה לי: יא בינתי, אני כל כך שמחה בשבילך".

חסד מקומי

באמצע שנות השלושים שלה הגיעה דלית בת אדם, שהחלה לעסוק ביוגה, לפגישת ייעוץ באשדוד, על מנת לפגוש את אברהם גודל, אחד מראשוני המורים ליוגה בישראל. למרות שגודל היה מבוגר מבת אדם ביותר מעשרים שנה, השניים התאהבו ובת אדם עברה להתגורר בעיר. "הוא היה אדם יוצא דופן וגילו לא היה משמעותי עבורי", היא אומרת. "אני זוכרת שאהוד מנור אמר לי שאני חייבת להישאר בתל אביב", נזכרת בת אדם, "אבל אני רציתי לחיות עם אברהמל'ה באשדוד. לראשונה בחיי הרגשתי שיש לי גב וביטחון".

"אברהם גודל", מספר תלמידו ד"ר אודי בילו, "היה כל ימי חייו אנרגטי וחיוני כמו בחור צעיר. הוא התאמן ותרגל את תורת היוגה על רבדיה השונים מאז שהתוודע ליוגה בעקבות כאבים קשים שנגרמו כתוצאה מפריצת דיסק, בה לקה במהלך עבודתו כמלטש יהלומים. כאשר הרפואה הקונבנציונלית לא הצליחה לעזור לו הוא החל לתרגל יוגה על פי הספר 'יוגה ובריאות' מאת סלווראג’אן יסודיאן ואליזבת הייך, שהתגלגל לידיו במקרה, ונרפא לחלוטין כעבור תשעה חודשים. מאז הקדיש את חייו להתעמקות ביוגה ולהנחלת התורה לכל המעוניין. ביתו היה פתוח לכל אדם, כמו גם לבו".

"בשלב כלשהו בחייו הוא החליט לנסוע וללמד בכל הארץ", נזכרת בת אדם. "הוא אמר שאם יפגוש תלמיד טוב יעביר לו את כל מה שהוא יודע. ברגע שהתלמיד קלט יעזוב את אותה עיר לעיר אחרת. כך הסתובב בכל הארץ. ב־1978 הוא הגיע לראשונה לאשדוד והחל להעביר הרצאות בבתים ובמרכזים שונים".

חייתם כזוג אבל לא נישאתם. למה בעצם?

"שנינו לא רצינו. חיינו חיים מלאים וטובים, עם המון יוגה ומיסטיקה, והסתפקתי להיות הידועה בציבור שלו. הבעיה היחידה באשדוד הייתה שהייתי חייבת לעבוד בשיווק כי לא הצלחתי להיכנס לתחום הכתיבה או הדרמה בעיר, אבל לא הפסקתי לכתוב לרגע".

ההחלטה שלא להינשא תתברר כבעייתית עם מותו של גודל, לפני כתשע שנים. הדירה באשדוד הייתה רשומה של שמו, וזכיותיה של בת אדם על הרכוש כידועה בציבור הועמדו בספק: "עד שהתברר מה מגיע ומה לא הילדים שלו מכרו את הרכוש שלו. לא היה מקום בבית גיל הזהב, ואני הגעתי לכאן באופן זמני שנמשך עד היום".

בת אדם מצאה את עצמה לאחר מות אהובה מתמודדת עם חיים ללא רכוש, ללא כסף וכמעט ללא משפחה: "לי עצמי אין ילדים, עם ילדיו של אברהמל'ה מנישואיו הראשונים אין לי כמעט קשר, ואין לי קשר עם האחים החורגים שלי. אני לגמרי לבד".

ואת הבדידות הזו תיעלה בת אדם כדי לפרסם בשנת 2012 את ספר שיריה השני, "ימים של חסד", העוסק בין היתר במורכבות היחסים שלה עם אמה, שנפטרה לפני כ־15 שנה: "כעסתי על אימי שנים רבות בגלל שנטשה אותי בבתי ילדים כל השנים, אבל לא הבנתי כמה אהבתי אותה. כל האהבה שלי אליה באה לידי ביטוי בספר 'ימים של חסד'".

וְרָצִיתִי לוֹמַר עַל הַסְּלִיחָה לָךְ
אִמָּא יְקָרָה, וְהָאֶבֶן שֶׁל הַלֵּב תִּתְמוֹסֵס
וְתִתְנַגֵּן בִּפְעִימוֹת קַלּוֹת.
הַמְּחִילָה נוֹלֶדֶת בְּהִתְרַחֲקוּת
הַכְּאֵב,
וְהַעֲנָנָים מְכַסִּים
פָּנַיךְ מְתוּקִים אִמִּי, פָּנַיִךְ
מְאִירִים...
...וְרָצִיתִי לְזַמֵּר
עַל הָאַהֲבָה לָךְ...

אין עם מי לדבר

מכתבים רבים נכתבו בחודשים האחרונים על ידי חבריה של דלית בת אדם, ובהם המשוררים מרדכי גלזר והרצל חקק, על מנת לגייס עזרה לחברתם. חקק פנה לשרת התרבות במכתב נרגש וסיפר כי מצבה הכלכלי והרפואי של בת אדם קשה מאד וכי היא נמצאת בהוסטל באשדוד שהדיירים בו אינם דוברי עברית. הוא תיאר את מצוקתה כאישה ערירית שבשל מצבה הרפואי חשה מנותקת, כשכל רצונה הוא שיעבירו אותה להוסטל שתושביו דוברי עברית, בו היא תוכל לתרום לחיי התרבות ולחדש את כוח היצירה שלה.

הרצל, אתה אופטימי לגביה?

"יש לדלית בת אדם חיוניות פואטית רוטטת, מבטיחה מאד", אומר באופטימיות חקק, "ולדעתי עוד נזכה ממנה לשירה כובשת נפש, מעדנת לבבות".

נירה תובל, ממלאת מקום מנכ"ל אגודת הסופרים, אומרת כי בכוונת אגודת הסופרים להציף את הנושא בפני הגורמים המתאימים, בתקווה לסייע ולהביא מזור למצוקה של מי שהייתה במשך שנים ארוכות חלק מהאגודה. "אטפל בזה באופן אישי", היא אומרת. "הצטערתי לשמוע על מצבה ואשמח להפעיל את הקשרים לגורמים המתאימים".

ממשרד התרבות והספורט נמסר כי המשרד "שותף בשתי קרנות שנועדו לסייע לאמנים במצוקה ולסופרים בפרט. השרה רגב הצטערה לשמוע על מצבה של המשוררת דלית בת אדם והפנתה אותה ישירות אל שתי הקרנות האמורות בניסיון לסייע לה במצבה זה. אנו תקווה כי תימצא במהרה הדרך להושיט לבת אדם את הסיוע הנדרש".

תמי כהן מחברת אריאל, האחראית על הוסטל השלום, מסבירה כי רק משרד השיכון קובע מי רשאי להגיע או לעזוב למקום אחר: "לנו אין כמובן התנגדות למעבר מהוסטל להוסטל", היא מסבירה, "מדובר בתהליך שהדייר חייב לקיים מול משרד השיכון, אנו אחראים רק על ניהול הבית ואחזקתו".

ממשרד השיכון נמסר כי :

"בשנת 2012 ביקשה בת אדם לעבור להוסטל בתל אביב, בקשתה נדונה בוועדת החריגים של המשרד ונדחתה. מאז לא הוגשו מסמכים נוספים מצידה. במידה ותגיש בקשת מעבר להוסטל בית גיל הזהב באשדוד בקשתה תשוב ותידון בפני ועדת חריגים. יצוין כי בבית גיל הזהב באשדוד יש רשימת המתנה ארוכה למדי והדירה האחרונה שהתפנתה שם הייתה לפני שנתיים לערך".  ˆ

צילום: אבי רוקח