לעבוד בפיגל, הפאב הכי ותיק ורוקנ'רול בעיר זה לא דבר של מה בכך. דורות שלמים של אנשים גדלו במקום הזה, עיצבו את טעמם באלכוהול, מוזיקה וסקס אפיל בכל הנוגע לחיי לילה רוויי אלכוהול שלא מותרים יותר מידי זכרונות בבוקר שלמחרת. 

מקומות, כמו החיים עצמם משתנים. רציתי שירגיש כמו פעם ומצד שני רציתי לראות מה השתנה. והשתנה. כמו שאני השתניתי וכל הסובבים אותי. בתור בליינית מצאתי עצמי דובקת בבירות בהירות מהחבית בכוס הכי קטנה שאפשר. אם בעבר הייתי מפרקת בושמילס וטקילה בצ'ייסרים, היום הערק הקר הפך להיות חברי הטוב. אם פעם ידעתי מה כל שולחן שותה אז היום, הקהל הצעיר יחסית (רובו נע בגילאי 21-25) אין לי מושג מי הם.
בתור מלצרית, אם פעם הייתי מתפעלת דמות של "לאאכפתלי" היום, זורקת תפריטים עם פאסון של "תקראו לי כשתרצי להזמין", היום אני הרבה יותר נחמדה ושירותית. 

אז מה נשאר?
אותה לובה הטבחית הבלונדינית היפה והמתוקה במטבח, עם אותה מאזת ירקות טריים עם בולגרית ופלטת טוגנים מפוארת שתשאיר אתכם מלאי שמנוניות וצרבת, סביר להניח. הפלייליסט עדכני ועם זאת רובו קלאסי. רוק קלאסי שזה ממש נחמד מוזיקה טובה. הבר בפנים זהה לחלוטין במבנה שלו, רק שהיום יש אסלות / משתנות בפנים ועל זה אני הייתי מוותרת באופן אישי למרות שיש כאלה שמוצאים את זה סופר מגניב, וכמובן אותו אבי כהן- הבעלים ושמואל אחד שמלא בשמחת חיים ורצון להביא משהו אחר למקום.

ההכנות
לקחתי תפריט ועברתי עליו ברמה הבסיסית כדי להתעדכן, אני מודה לא ממש התעמקתי בו לפני המשמרת. כאילו איך יוכלו כבר להפתיע אותי?! לבשתי ג'ינס מלא קרעים וחולצה שחורה עם גולגולת לאווירת רוקנרול, עם שחור בעיניים, קצת כאב בגרון ורוח אנרגטית שאין לי מושג מאיפה באה אחרי ארוחת השישי המפנקת של אמא שלי.

הכי מחמיא וכיף היה שאף אחד לא האמין לי שאני בת 32. אולי כי לא מצפים מבחורה בת 32 למלצר בפיגל או שאני פשוט נראית טוב, מה לעשות :)

סקס אפיל
פעם היה שלב באמצע  ערב שהרגיש בפיגל כמו מתוך סצנה בקליפ סקסי של לני קרביץ. היום ההעלמה של הבר החיצוני (ביום חמישי האחרון) יצרה אווירה קצת יותר קיבוצית והחזירה עטרה ליושנה- דבר משמח מבחינתי שאולי יעזור ליצירת אינטרקציות חברתיות ולמרות שהייתי בטוחה ששום דבר סקסי לא קורה כבר בפיגל זה קרה פתאום:

אנשים אחראיים יותר היום, לא שותים כי הם נוהגים. פעם המשפט הזה לא היה שגור אצל אף אחד. היום כמעט בכל שולחן יש מישהו ששותה קולה. שזה קצת מבאס אבל מראה שגדל פה דור אחראי.
פעם אף אחד לא היה עושה סלפי. גם לא היו מתעסקים כל כך בטלפונים הניידים אם בכלל. הצעתי לשומר לשתות והוא סירב. הזרמתי את הצוות לצ'ייסר עובדים בתחילת הערב ונדהמתי מהמכונה התוך הבר לשטיפה מהירה של כוסות- איך שהעולם התקדם, זה משהו!

הקהל ומה קרה במשמרת
בחור שמשחק כדוריד מתלונן על השירות. לוקחת את חתיכי 24 לבר לצ'ייסר ערק ומלטפת לו את שרירי היד בהתפעלות מרימת אגו ופאסון אל מול שמואל. אם זה לא שירות אנ'לאיודעת מה. אגב, יחי הטכנולוגיה! אני הלכתי בשלב כלשהו לעשות סיבוב עם שמואל לפאב הפיקסל וכשחזרנו חתיכי 24 וחבריו כבר לא היו במקום, אבל הוא איכשהו איתר אותי בפייסבוק והסתמס איתי. זה כבר לא לציטוט.

בשולחן אחר, שלוש בנות מזמינות בקבוק יין. מתחרטות. מזמינות בירה וקוקטייל. מבקשת מהברמן המלצה והיא לוקחת אותה ואז אני טועמת לה מהכוס. זה רק נשמע סוטה. אני מנסה לערבב בין השולחנות כאילו הייתי שדכנית. ליצור יש מאין, לעשות עניינים אבל לא ממש זורמים איתי.
היום לא מתחילים אחד עם השנייה. אפילו שפירקו את הבר בחוץ כולם מרוכזים בח'ברה שלהם בשולחן ואין יותר מידי התערבבויות. גם כשאני מדברת עם שתי בחורות בנות 23 ומבינה שהן רווקות ויושבות מול שולחן מלא גברברים חמדמדים ומנסה לעודד אותן להתחיל איתם הן מצחקקות וטוענות שהן רק יצאו מזוגיות ושהאקסים שלהם טסו לדרום אמריקה ורק מהשבוע הבא (כך הן הגדירו לעצמן) הן יהיו פתוחות לקראת האהבה החדשה שאולי תגיע. 

אחד הדברים שהכי בלטו היה שפעם כולם היו מתיישבים ישר על הבר בפנים, זה היה האזור הלוהט במקום, של כל המגניבים. היום, נכיר שהבליינים דווקא אוהבים לבוא לשבת עם עצמם בשולחן ולא ממהרים לשבת על הבר במקום.

הקהל השתנה כמובן. רוב החברים שלי היום נשואים עם ילדים ולבוא לפאב השכונתי בשישי בערב הוא לא ב'טופ' סדר העדיפויות. אני מניחה שהם נחים. אבל הצעירים, הרוח, האנרגיות והחיפוש האינסופי אחרי האושר חי ובועט בהם והם מתלבשים, מתבשמים ויוצאים.

כיף לעבוד עם אנשים, במיוחד כשהם שותים. כולם פתאום הרבה יותר שמחים ועדיין, נדמה שגדל פה דור מאופק שאכפת לו יותר מידי לגבי מה יחשבו עליו וזה קצת מבאס מצד אחד, מצד שני זה נחמד, אצלנו במשמרות אי אפשר היה לדעת איך יתחיל הערב ובטח לא איך הוא ייגמר. אגב, אם פעם היינו מסיימים לעבוד עם אור השחר היום הכל מתקפל מהר יותר, אולי כי אנשים יוצאים לפאבים גם מוקדם יותר, שזה נחמד. אז היינו יושבים במשך של לפחות שלוש שעות ומחכים לבליינים שיגיעו וסובלים בינתיים מכמה ח'ברה גרוזיניים שהיו מבקשים לשים מוזיקה הודית.
הפיגל כאן כדי להישאר, הפאב הזה הוא כמו סמל של העיר ולא צריך שהבליינים יעברו עשור+ כדי להבין את זה. עם זאת, הרבה דברים השתנו- לטובה או פחות. צריך לחדש בחיי הלילה ולהפתיע את הקהל, לעשות טיזינג מתמשך, ממש כמו במערכת יחסים זוגית. לא לתת לדברים להיות מובנים מאליהם ובמקביל לשמור על העצמי שלי, על אותנטיות. הפיגל זו דומה מעולה לאותנטיות, לתחושה ביתית ולרוקנ'רול, שאמן יקום לתחייה ויבעט כמו פעם- עם החידושים של היום.